התורה מספרת לנו שכאשר באו המלאכים לאברהם ושרה, לאחר שאברהם עשה ברית מילה. בא אחד המלאכים לבשר את שרה על הולדת הילד שהיא עתידה לילד, וכך נאמר:

 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל.  י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.  יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.  יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.  יג וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה, אֶל-אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.  יד הֲיִפָּלֵא מֵיְ-ה-וָ-ה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן.  {בראשית יח ט-}

אם כן השאלה למה צחקה שרה כבר נשאלה ע״י ה׳. לכאורה התשובה מפורשת בפסוק, שרה צחקה בראותה שפתאום אחרי בלותה היתה לה עדנה, חזר לה אורח כנשים בגיל 89, זו אכן סיבה טובה מאוד לצחוק. 

אבל מהי מטרת השאלה? למה שואל ה׳ את אברהם שאלה זו? גם למה משנה ה׳ מדבריה, כשהיא צוחקת היא אומרת ואדני זקן, ואילו בדברי ה׳ לאברהם הוא אומר, ואני זקנתי כביכול ששרה אמרה על עצמה שהיא זקנה?

אור החיים הקדוש אומר, ה׳ הקפיד על שרה, על שלא היתה בטוחה בהבטחת הלידה אלה רק לאחר שראתה עדנה בבשרה. ונמצא שאין פסול בצחוקה אלה דוקא בעיכובו עד חזרת אורח כנשים. לכן מובן למה לא הקפיד ה׳ על צחוקו של אברהם, כי הוא צחק מיד כשבישר לו ה׳ על הלידה הצפויה, הוא מיד האמין בהבטחה. נמצא גם שהשינוי ששינה מדבריה נכון, כי באמת סיבת צחוקה היה לרגל חזרת עלומיה, ודברה על אברהם ואדני זקן לא היה סיבת צחוקה. 

אולם קצת קשה לי על אור החיים, הרי וסתה חזרה לה בבואם של המלאכים לאוהלם, טרם בישרו לה על הולדת יצחק, אז אין לומר שדבריהם היו בספק אצלה עד שחזר לה וסתה, כי וסתה חזרה שעה קלה קודם. 

ונראה לישב לענ״ד ששרה אכן צחקה מיד כששמעה את דבר הלידה, וקודם לזה כבר היתה לה עדנה, והיא חיברה מיד את דבר המלאך לשינוי שחוותה , ואולי ללא השינוי לא היתה מאמינה כל כך. או נאמר שכאשר אברהם התבשר(בראשית יז, טו-יט) על הלידה וצחק, גם מסתמא שהוא בישר לשרה, והיא אז טרם צחקה, ורק עכשיו כשקיבלו הבשורה בשנית בתוספת מועד ללידה, היא צחקה, ונמצא שרק לאחר חזרת עדנה היא צחקה. 

אבל אפשר גם לומר ששאלת ה׳ את אברהם למה זה צחקה שרה, כלל לא באה בתלונה על שרה וצחוקה, אלה להיפך היא באה לחשוף את צחוקה, שלא ישאר רק בקרבה. 

אתה אברהם צחקת כשהתבשרת בהולדת יצחק, והנה עכשיו גם אשתך צוחקת, מצוין עכשיו נשמת יצחק יכולה לרדת לעולם. 

ברור לנו ששמו יצחק קשור לצחוקם של אבותינו, גם ברור ששמו של אדם מעיד על מהותו וענינו בעולם. הצחוק הזה מעיד על ביטחון גדול בה׳ שבסוף צוחק מי שצוחק אחרון, שכולנו נצטרף לתשחק ליום אחרון. שעמ״י לאחר כל בלותו בגלות , היתה לו עדנה, ועיננו הרואות הגאולה מתרחשת מול עיננו!

אנו מבינים שיצחק יכל לשוב ולחפור מחדש את הבארות שסיתמום פלישתים, כי הוא צפה למרחוק. הוא חי בהוה את הצחוק של העתיד המיוחל. 

הצחוק שאחז באברהם אבינו ובשרה אימנו, היה חויה שלעד לא תשכח, הם קלטו ברגע קט מבט אחר על העולם. שאין שום יאוש בעולם כלל. את זה בא המלאך לחשוף.  

בברכה בעז מלט