פרשת שמיני עוסקת ביום החתונה הגדול יום השראת השכינה. ראשית השם מצוה על אהרן להקריב עגל בן בקר לחטאת. אומרים חז״ל שמטרת הקרבן להודיע שמכפר לו הקב״ה ע״י עגל זה על מעשה העגל. ואנו מבינים שלצורך השראת השכינה יש צורך לכפר על עון העגל תחילה.
אבל שואלים חז״ל כיצד קרבן העגל מכפר על חטא העגל הרי אין קטגור נעשה סנגור?
1. אפשר לומר בפשיטות שהשם ציוה זאת. זהו רצונו ומה לנו לשאול על כך. אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים.
2. יש שתירצו זאת כך, הקרבת העגל איננה נחשבת לפעולת סנגור אלה דוקא ביטול הקטגור. העגל שיוחס לו איזו אלילות בחטא העגל, עתה קרב על המזבח לשם שמים. אם כן הסנגור כאן הוא אהרן הכהן ולא העגל. העגל נשחט ומתבטל. ובכך הודגש שאין עוד מלבדו יתברך.
3. המהר״ל מבאר את ההבדל בין העגל כאן שקרב לרצון השם לבין בגדי הזהב של הכהן הגדול שאסורה הכניסה איתם לתוך קודש הקדשים, מטעם ״אין קטגור נעשה סנגור״ כך:
משל לשר של המלך שפעם מעל ברכוש המלך וגנב ממנו איזה כלי נאה. אם הוא יכין מתנה למלך בדמות אותו חפץ שגנב ממנו ויתנה למלך כדי לפייסו שימחל לו על גניבתו- בודאי שישמח את המלך בזה ומתנתו תתקבל ברצון. אבל אם בשעת שמחה של המלך כשירצה השר לבקש מהמלך עיר אחת, יזכיר השר למלך את חטאו- הוא רק יפגום בשמחת המלך, יזכיר לו את גניבתו ולא יועיל בכך.
4. אור החיים מבאר ע״פ התלמוד(יומא ג) שאהרן צווה לקחת את העגל משלו דוקא ולא משל צבור, כדי להעיד לאות עולם כי לא עשה הוא את העגל בכונה ולא טעה אחריו. לצד זה כן יועיל קרבן העגל לכפר. לכן בני ישראל לא צוו בקרבן העגל אלה רק אהרן הכהן. אם כן למה נאסר עליו להכנס בבגדי הזהב שלו לקדש הקדשים?
על כך עונה אור החיים שאת הזהב אכן אסף אהרן מישראל בידיעה שלמה. הגם שעשה זאת מיראה לבל יהרגוהו כשם שהרגו את חור, אבל המעשה היה בלתי הגון. לכן צוה השם שלא יכנס בו לפני ולפנים שלא יעשה קטגור סנגור.
אבל שואל אור החיים על עצמו, כיצד אומרים חז״ל שבגדי הזהב שלבש אהרון הכהן היו לכפרה, אם כן קטגור כן נעשה סנגור?
עונה על כך שיש הבדל בין כפרת פנים לכפרת חוץ. בכפרת פנים צריך שלא יהיה שום רושם של החטא, שהרי היא צריכה להלבין את החטאים כשלג.
מדבריו למדנו שבתהליך הכפרה והתשובה ישנם שלבים שונים. בשלבים הראשונים עדין יש מקום להשתמש בקטגור לסנגור, לרתום את הזהב אל הקודש. אבל בשלבים מתקדמים יותר של ההתקשרות ביננו לבין אבינו שבשמים שומה עלינו להגמל כליל מרשמי החטא. ״לשכוח ממנו״. להאמין שהשם סולח לנו באמת ולכן אין להזכיר את החטא לפניו.
בברכה בעז מלט