כתב כף החיים שנוהגים להעלות לקריאת הקללות את הרב של הקהילה. 

מה ענינו של מנהג זה?

הפשט הוא שאנשים מן השורה חוששים לעלות לתורה לקריאת הקללות, שמא ידבק בם משהו מהם. אבל מישהו צריך לעלות, התורה מחכה לעולה, טוב אז שיעלה הרב אשר זכויותיו יעמדו לו שלא ינזק מהקללות. רבותי התורה יקרה מפנינים ומזהב. אנו אוהבים אותה כולל קללותיה. 

אבל באמת לא קריאת הקללות היא זו שתעורר על האדם קטרוג, אלה מעשיו הוא. ויותר אנו צריכים לחשוש מברכות וכיבודים מאשר קללות והבזויים. וכך למדונו חכמינו, כאשר מבזים אותך תשמח, וכאשר מכבדים אותך תפשפש במעשיך. 

בברכות יצחק לבניו, את יעקב הוא ברך שיקבל שפע משמים על פי מעשיו. אבל את עשיו הוא ברך שיקבל שפע ללא תלות בהתנהגותו. 

חכמינו אומרים לנו למעט בשבחו של אדם בפניו. דוקא השבחים אם מוגזמים הם, עלולים להביא נזק לאדם. גם בהספדים על הנפטרים יש להזהר לא לשבחם במה שאין בהם שלא לעורר קטרוג עליהם בשמים. 

קללותיו של הקב״ה המובאות בתורה באמת ברכות הן. כל דעביד רחמנא לטב עביד( כל מה שעושה השם לטובה עושה). מטרתן לעורר אותנו לתקן דרכנו.

בברכה בעז מלט