עמ״י עובר מעבר חד מחוויית היציאה ונסי ים סוף, נכנסים למדבר והמים לשתייה נגמרים, אז מתחילים הקיטורים.
מובא בפרשת בשלח:
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: {כג} וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: {כד} וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: {כה} וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: {כו} וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱֹ-להֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה רֹפְאֶךָ:
העם מתלונן בצורה לא יפה אבל בהתחשב בנסיבות השם לא כועס עליהם אלה מורה למשה עץ, משליך למים והם נמתקים. אגב מעניין השימוש בלשון ויורהו המוזכר כאן, יוצא ששם המקום מרה יכול להידרש לשני כוונים. למרירות המים או להוראת השם.
ברור לנו שההשגחה כך סידרה שהמים יהיו מרים כשהעם מגיע לשם, והעם יראה בעיניו שהמים מתמתקים לכבודם. העץ שמשה משליך למים היה עץ מר (ערבה, זית או הרדוף) כדי שלא יחשבו שמתיקות שבו ריפאה המים.
חז״ל אומרים שזה כלל אצל השם שבמה שמכה בו גם מרפה. לדוגמה אדם מריר שלא שמח בחלקו ומתלונן על כל דבר, מהי דרך רפואתו? מתנות פרסים וממתקים לא יתנו פתרון אמיתי ובר קיימא. אבל אם ילמד למצוא את הטוב שבמר ירפא ממחלתו בע"ה.
שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ:
הפסוק סתום וצריך עיון מה כוונתו ? על איזה חוק ומשפט מדבר?
רשב״ם מפרש הפשט:
על ידי הניסיון אשר שם להצמיאם למים ואח״כ ריפא המים, התחיל להוכיחם שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם והוא יעשה צרכיהם.
ויש שפרשו שלימדם כאן את חוקי המדבר איך ינהגו עם הנשים והילדים, ואיך ינהגו עם הסוחרים הבאים למכור להם דברים רבים וכדו׳. זאת אומרת לימדם דרך ארץ.
ויש שפרשו שלימדם כאן את חכמת הצמחים וכוחות שבהם בסגולתם ובטבעם. לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים ויש מהם ממיתים, ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים, ויש ממתיקים את המר ויש שממררים את המתוק...( רבינו בחיי)
והתלמוד( סנהדרין נו) אומר שלימדם כאן מקצת מצוות שיתעסקו בהם כדי להרגילם במצוות. ובזה גם ניסם לראות אם יקבלו את המצוות בשמחה ובטוב לבב. המצוות שנצטוו כאן. הן: שבת, פרה אדומה, דינים וכיבוד אב ואם.
ויש לעיין למה ציווה דוקא על ארבעת אלה?
ונראה לומר שאלו מצוות המבטאות את ה"דרך ארץ" הבסיסית לעמ"י ואת ההכנה לקראת מתן תורה המתקרב. את השבת כנראה קיבלנו כאן רק חלקית והיא מהוה דרך ארץ יסודית ביחס לקב"ה וביחס לחיי העמל בעולם הזה. ויש לזכור שהשבת איננה רק זכר למעשה בראשית היא גם זכר ליציאת מצרים. היא מזכירה לנו שיש מי שברא את העולם ואת העם והוא הציב יעוד ותכלית לחיי כולם.
פרה אדומה כיסוד הטהרה בחיי האומה. מצות דינים קרי המשימה הכללית לסדר נהלים לחיי האומה, למנות שופטים וכדו'. ומצות כיבוד אב ואם בודאי שנכנסת ליסודות של בניית חיי אומה בריאים. כך הכין ה' את בנ"י לקראת הבאות לחיי האומה במדבר ולמתן תורה בהר.
בברכה בעז מלט