בס"ד עש"ק פרשת תרומה
יש להתבונן בעניינם של הכרובים, מה היה תפקידם במקדש? לכאורה אין להם כל שימוש מעשי בשונה משאר כלי המקדש, לעומת זאת יש להם פנים גוף וכנפיים, וקשה להבין עניינם שהלא התורה כל כך נלחמת בהגשמת האלוה ובעבודה זרה, ולמרות זאת מצוה לשים את הכרובים בקודש הקודשים??
מובא בפרשת תרומה:
וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: {יח} וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: {יט} וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: {כ} וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: {כא} וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ: {כב} וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
הכרובים מוזכרים במקומות נוספים בתורה ובתנ״ך וכבר מוזכרים בפרשת בראשית:
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:
כאן בבראשית מדובר על מלאכים אשר קיבלו תפקיד שמירה על שערי הכניסה לגן עדן, לא לאפשר כניסה לחסרי אישורים מתאימים. (אבל שם חלוקת האישורים הפוכה מזו שכאן בעולם הזה)
על פי זה גם הכרובים במשכן היו בבחינת שומרים וכך מובא בזהר הקדוש( מתורגם):
ולמדנו כנגדם היו במקדש כשנכנס הכהן לפני ולפנים שלמדנו, אמר רבי אבא אמר ר"י בשם רב הונא, לפני ולפנים הוא דוגמתו של גן עדן, וכשנכנס הכהן לשם נכנס בנשמה ולא בגוף, באימה ביראה... והכרובים עומדים שם ושומרים כדוגמת אותם הכרובים העומדים בשערי גן עדן. זכה הכהן נכנס שם בשלום ויוצא בשלום, לא זכה יוצא להב מבין ב' הכרובים וישרוף אותו וימות בפנים... (זהר חדש בראשית תתח)
לפי דברי רבי אבא בזהר בשעה שהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים ביום הכיפורים הוא היה צריך להזדכך ולהיטהר כדי שהכרובים לא ישרפו אותו למות. גם למדנו שקודש הקודשים היה בבחינת גן עדן.
במדרש הגדול מובא:
״ועשית שנים כרובים״, כרובים הללו למה?
כדי לידע שיש כרובים למעלה, ומנין שיש כרובים למעלה? דכתיב היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרבים המה (יחזקאל י' כ').
ותסגי לי בחד, דלמא אתו למטעא ויאמרו אלוה הוא. למה היו דומין, פניהם וגביהם וידותם ואשדותם כמראה אדם, ולהם כנפים ככנפי העוף כדמות מרכבה שלמעלה. (ע"כ המדרש)
לפי דבריו הכרובים באו להזכירנו ממציאות המלאכים שבשמים. ושואל למה לא הסתפקה התורה בכרוב אחד? ועונה כדי שלא יטעו ויאמרו אלוה הוא. יצא מדבריו שהיות הכרובים שנים דוקא מרחיק את מחשבת הגשמת האלוה מלב האנשים.
ויש להוסיף ולחזק דבריו, בתקופת משה רבינו היה הדיבור של השם עמו יוצא מבין הכרובים כמו שראינו למעלה, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת , ובכך התחזקה ההכרה שאין להשם כל גוף או דמות הגוף, כשם שהקולות והברקים ששמעו וראו כל ישראל במעמד הר סיני דוקא חיזקו את ההכרה שבזמן שדיבר השם עמנו לא ראינו כל תמונה ולא שמענו אף קול אחר מלבדו.
אבל אחר ימי משה רבינו כבר אין מכשיר הקשר הזה עובד יותר, לפחות לא בקול של דיבור ברור, אמנם מובא בחז״ל שהכרובים היו משמיעים רעשים בבית המקדש והיו מזיזים את כנפיהם שלוש פעמים ביום.
עוד הזכיר כאן המדרש את מראה המרכבה של יחזקאל הנביא, בו משמע שכרוב בחילוף אותיות רכוב, ועניינם של הכרבים להיות מרכבה לשכינה.
בדומה לזה מובא בתלמוד:
אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן, ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה... ( יומא נד, א)
ובמסכת בבא בתרא צט, ב:
ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב ופניהם לבית, לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
למדנו מכאן שהכרובים היו בדרך נס משנים את צידודם לפי מעשי ישראל, וכאשר מצבנו הרוחני והמוסרי היה טוב, היו הכרובים מביטים זה כנגד זה, וכך היינו רואים את חיבתנו לפני המקום במראה הכרובים.
רש״ר הירש בפרושו על התורה כותב כאן:
כרובים באים במקרא בהוראה כפולה, שומרים ומגינים מחד, ומאידך נושאי השכינה, כאן הם מכוונים כלפי מעלה לנשיאה, וסוככים כלפי מטה לשמירה, בזה מתבטא הרעיון, כי מי ששומר התורה האלוקית שומר בזה על עצמו, וגם נושא את כבוד ה'. טעם היותם כפולים, כי גם הלוחות שתחתיהם הם כפולים, מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, רק על ידי שניהם בשוה נהיה לכרוב השומר עצמו ונושא כבוד ה'... (שמות כה יח)
דבריו הנפלאים מקשרים בין שני תפקידיהם של הכרובים, נושאי השכינה מחד ושומרים ומגינים מאידך. ולמדנו מכאן שכאשר אנו עסוקים בעולם המעשה עלינו להתחזק ולזכור שהמטרה להיות מרכבה לשכינה. וכאשר אנו עוסקים במושכלות ובחכמה, שומה עלינו לזכור שהמגמה של הלימוד הינה ללמוד על מנת לעשות, על מנת לתקן את העולם הגשמי.
מובא בזהר ובעוד מקומות:
הכרובים, אחד זכר ואחד נקבה, שיהיו דבוקים אלו באלו באהבה,
ומובא עוד בזהר:
כתוב עבדו את ה' בשמחה, היינו השמחה של שני הכרובים, כי ילדים כל מי ששורה בתוכם חוזרים פניו להיות כילד, ושמח עמהם, וזה סוד כיון ששורה עליהם מי ששורה, וחזר הנער להיות בשמחת הכל, כי אף על פי שבאים בדין על העולם, כיון ששורה עליהם חוזר להיות בשמחה, הנער קשור בשמחה והעולם חוזר להיות ברחמים... (זהר חדש עב)
ונראה מדבריו שכביכול כשהקב״ה כועס עלינו וחושב להענישנו הוא רואה את האהבה בין שני הכרובים ולהם פני זכר ונקבה ואז הוא מתרצה וחוזר לשמחתו ומרחם על אומתו. ולמה חיבת הכרובים חשובה להשם? כי היא חושפת את החיבה שביננו לקב״ה, ועל כל פשעים תכסה אהבה. למדנו שהאהבה להשם הינה עיקר העיקרים. ולמדנו שאין כשמחת הילדים לשמח לב אנשים ואלוהים. ולמדנו שאהבת איש ואשה הינה בסיס לאהבת השם. ואהבת השם הינה הבסיס לאהבת ברואיו, כי מי שאוהב את הטוב עצמו גם יאהב את ברואיו.
בימי משה רבינו היה לכרובים תפקיד לקבלת דיבור השם אליו ישירות. לאחר ימי משה עדין שמשו כדי להשרות שכינה ולהוריד נבואה לנביאים. גילוי הארון עם הכרובים שלו אנו מצפים, צפוי לקרות יחד עם חזרת הנבואה לישראל.
בברכה בעז מלט