בפרשת חוקת לאחר שמסתיימות שנות הנדודים שנגזרו עלינו בעקבות חטא המרגלים, עם ישראל מתחיל לנוע לכוון הארץ. בדרכם עוברים בגבול שלושה עמים: אדום עמון ומואב. על שלושתם מצוה השם לא לכבוש. אל אדום מצוין שמשה רבינו שולח השליחים ומבקש לעבור בארצם. נענה בשלילה וישראל מאגפים אותם ואילו לאחר מכן עם ישראל הוא היוזם והפועל. מה מטרתה של שליחות זו לאדום? מה היא נוגעת לימינו אנו?
מובא בפרשה:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: {טו} וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: {טז} וַנִּצְעַק אֶל יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: {יז} נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: {יח} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ: {יט} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה: {כ} וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה: {כא} וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:
נראה שמשה רבינו רוצה לקבל מאדום הסכמה לכניסתנו לארץ וביטויה בכך שאדום יתן לנו לעבור בארצו. הוא קורא לנו אחיך ישראל ביחס לאדום( אדום הוא עם צאצא של עשיו אח של יעקב אבינו).
עוד מעניין שאין כאן שם פרטי למלך אדום. כאשר מוזכר שמו של מלך הדבר מורה שמלכותו מכוחו וכולם עבדיו. וכאשר איננו מוזכר הדבר מורה שכוחו מכוח עמו.
והנה ע״פ חז״ל ( בראשית רבה מד) אדום הוא אחד מעשרת העממים שהבטיח השם לאברהם( זהו קנז) . כמוהו גם עמון ומואב. בזמן משה רבינו ויהושע בין נון זכינו לירש רק 7 עממים וממילא נשארו לעתיד לבוא שלושה עמים אלו. אמנם חלקים מעמון ומואב כבר כן זכינו לירש באשר הם טיהרו בסיחון, קרי כבשנום מסיחון האמורי והוא כבשם קודם מעמון ומואב.
והנה עניין עשרת העמים אינו סתמי והוא מכוון כנגד עשרת הספירות. ירושת שבעת העמים מורה על תיקון המעשים. עם ישראל בקבלו את התורה והמצוות לקח לעצמו לתקן את המעשים ויכל בזכות זה לירש 7 העמים. וכיוון שאחר המעשים גם נמשכים הלבבות יכלנו גם להגיע ולתקן במידה מסוימת את הספירות שכנגד עמון ומואב. והנה רצה משה רבינו גם לתקן את הספירה העליונה- הכתר שכנגד עשיו ולכן דוקא משה שלח המלאכים לעשיו, אבל נתעכב הדבר כי עשיו לא היה מוכן להכיר במעלת ישראל וזכותו ומשימה זו נשארה לימות המשיח.
האם גם אנו נבוא אל עשיו בלשון בקשה ותחנונים ?
אומר אור החיים הקדוש:
{יז} נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה, אם נפרשה לשון בקשה נתכוון להסמיך הבקשה לארצו שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ד) שאחד מג' עכו"ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב אז לא יקבל עליו כל התנאים אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו':
יוצא מדבריו שמשה רבינו עצמו יחזור ויטפל בעשיו אבל אז כבר יהיה זה במשפט, בדין. הדברים מתחברים לדברי יעקב אבינו לעשיו אחיו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", ולדברי הנבואה "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". נשאר חשבון פתוח עם עשיו והוא עתיד להסגר.
נחזור לרגע לתחילת הפרשה, בפרשית פרה אדומה העוסקת בדיני הטהרה מטומאת המות. ועוסקת בתיקון קליפת עשיו. התיקון עובר דרך חוקת התורה. דרך קבלת דבר השם בתמימות. דרך ריפוי הספקנות השכלית, וזה עניין הכתר. והיה השם למלך על כל הארץ.
בברכה בעז מלט