בס״ד לפרשת כי תשא שנת תשוע״ה

כידוע תורה שבכתב לא מפרטת בהרחבה את דיני שמירת השבת. את כל פרטי הלכות שבת קיבל עם ישראל ממשה רבינו בעל פה.  

המעט שהיא כן מציינת: אל יצא איש ממקומו ביום השבת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. לא תעשה כל מלאכה, ובפרשתנו: 

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: 

ממילא עולה השאלה למה דוקא מלאכות אלה ציינה התורה?

הבערת אש- מהווה יסוד לכל מלאכות בני האדם ובהחלט אפשר לראות את בסיסיותה לשאר מלאכות. אל יצא איש ממקומו- בא להשריש את השבת כיום מנוחה, ובא לבטל את מציאות ההלך שהאדם נמצא בה בעולם הזה. 

אבל למה אחרי שאמרה התורה בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה, היא מפרטת בפרשתנו בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת?

לדעת הרשב״ם משום שאלו מלאכות יותר ערבות על האדם, ולכן היה מקום לחשוב שכיון שהן ערבות לכן יהיו מותרות בשבת, קמ״ל שאסורות.

אמנם יש מקום לעיין, ניחא הקציר יש בו ערבות לבני האדם, אבל חריש למה?

נראה לומר שלכן דוקא ציינה התורה חריש ולא זריעה, החריש נעשה באמצעות הבהמות ולכן היה מקום לחשוב שאין בזה חלול השבת, כי אנו בעצמנו לא עמלים. 

הרשב"ם עונה לשתי טענות שגם היום נטענות, אנשים אומרים שהתורה אסרה מלאכות מפרכות אבל היום כשחלק מהמלאכות נעשות בלא יגיעה וטורח-למה תאסרנה? וכן מלאכות שמענגות את האדם, הלא השבת הינה יום עונג? לכן נאסר החריש והקציר ביום השבת.

לדעת הרמב״ן החריש והקציר הינם עיקר חיי האדם. ולכן ציינה אותם התורה ביחוד.

אבל נשאל, הא ניחא לעולמם של חקלאים, ולדורות שבהם כמעט כולם עבדו בחקלאות, אבל מה להם ולשאר בעלי מלאכות?

נראה שאפשר לראות בחריש ובקציר סמל גם לשאר מלאכות. למשל בעבודות הבית ישנן עבודות כמו אפיה ובישול שבהן ישנה הערבות כשל הקציר, וישנן עבודות כמו שטיפת כלים ורצפה וניקוי הבית המקבילות לחרישה שמנקה את השדה ומכינה אותו להמשך.

לדעת הספורנו הכתוב דוקא בא להדגיש את מעלת השבת שבזכות שמירתה תזכה לברכה והצלחה בחריש ובקציר בששת ימי המעשה. השבת הינה מקור הברכה לכל עבודת ימי השבוע.

אפשרות אחרת לראות את איסור החריש והקציר בהקשר לכלל הפרשיה, העוסקת בהזהרות והרחקות מקלקולי עבודה זרה:

 לאחר חטא העגל, עונשו, תשובת העם וסליחת השם. באה הפרשיה שאנו בה: מזהירה אותנו מלכרות ברית ליושבי הארץ- שמא יגררו אותנו לקלקוליהם, "וזנו אחרי אלוהיהם". אחר מזהירה אותנו לשמור את חג המצות. ובטעם הזהרה זו- שהחמץ בפסח דומה לע״ז. ושמירת המצות  בפסח מזכירה לנו את יציאת מצרים ומחויבותנו לעבודת השם הבאה בעקבותיה. נסמך לה קדושת בכורות שנתקדשו להשם. ואז באה התורה להזהירנו על החריש והקציר ביום השבת, ההקשר לחטא העגל, ולאיסורי ע״ז רומז לנו שהדגש כאן שהתורה באה להצילנו מהעבדות לאדמה, ומהשעבוד לחומרנות. ולכן דוקא אומרת חריש וקציר, החריש לא בכדי נקרא בשם עבודת האדמה. וכן השם שדה בעל, שבא מעובדי הבעלים. כנגד זאת באה השבת לעוררנו לתחום את המרוץ אחר העבודה ולזכור שאין הוא התכלית בחיים. והקציר בהיותו יום שמחה עלול להיות לרועץ להביא ל"שמנת עבית כשית". ולכן גם הקציר נאסר בשבת ולכן עוברת התורה מיד לחג הקציר וחג האסיף ומדגישה לנו לעלות לבית המקדש ולהביא את ראשית בכורי האדמה בית השם אלוהיך. בהבאת הביכורים לבית השם נזכור ונזכיר כי השם הוא הנותן לנו ברכה והצלחה. 

ולמה מסתיימת הפרשיה באיסור לא תבשל גדי בחלב איתו?

אומר הספורנו: 

  ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה כפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך: לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה: (ספורנו) 

יוצא לשיטת הספורנו שגם באיסור בשר בחלב יש משום הרחקה מדרכי האמורי ואמונותיהם הקלוקלות. ואפשר גם לומר בפשיטות שיש באיסור זה צמצום להרגשת העליונות שמרגישים בני האדם על החיות, ובזה מקרבת אותנו התורה לענוה כלפי בוראנו. 

בברכה בעז מלט