מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא. וְרַבִּי טַרְפוֹן. שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק. וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל- אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם. רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית: 

ספור מעשה זה שאנו אומרים בהגדה של פסח צריך התבוננות מה ענינו?

הקשרו הפשוט בתוך ההגדה מופיע לאחר הפסקה :

״ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה חייבים אנו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח״ - מורה בפשיטות שאפילו חכמים גדולים כאותם שהתכנסו בבני ברק מצוה עליהם לעסוק בספור יציאת מצרים. ובא ללמדנו שלא נחשוב שהסיפור מיועד רק למי שההיסטוריה לא ידועה לו, אין זאת רק הקניית ידע שאם היה כן לא היה לחכמים צורך לעסוק בזה. אבל אם אנו מבינים שההיסטוריה חוזרת, שמה שהיה הוא שיהיה. שכשם שעברנו את פרעה נעבור בע״ה גם את אויבנו שבכל דור ודור, שכל כל תאריך בשנה יש לו כוח מיוחד משלו ובטח תאריך כמו יציאת מצרים.  אזי יש בכוחנו לעורר באמצעות סיפור יציאת מצרים את כוחו של הפסח. העיסוק ביציאת מצרים הוא עצמו מרים בנפש האומה את שאיפות החרות והעשייה, ולכן גם חכמים גדולים סיפרו בסיפורי יצאת מצרים בליל הסדר. 

עדין צריך להתבונן למה הם התכנסו דוקא בבני ברק וכיצד הם לא הבחינו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית?

חז״ל מציינים שרבי אליעזר גר בלוד, רבי יהושע בפקיעין, רבי עקיבא בבני ברק ורבן גמליאל ביבנה. 

החכמים שהשתתפו בכינוס היו גדולי ישראל בדור שאחרי החורבן ורובם ככולם עוד ראו את הבית בתיקונו. מקום הכינוס הקבוע לסנהדרין היה באותה תקופה ביבנה, ואולי בזמן המדובר כבר עבר לאושה, אבל לבטח לא בני ברק, לכן ברור שזה לא היה כינוס הלכתי רגיל. 

יתכן שהחבורה התכנסה אצל רבי עקיבא כי הוא היה הזקן בחבורה ואולי גם באותו זמן הוא תפס כבר מעמד מוביל ומנהיג למרות שלא היה ראש הסנהדרין, ויתכן שרבי עקיבא זכר יותר טוב מהאחרים את סדרי העבודה בבית המקדש בזכות גילו המבוגר וכישרונותיו ולכן התכנסו אצלו ללמוד ולרענן את הלכות סדר הפסח במקדש. אבל יותר מהכל נראה שרבי עקיבא היה יותר מכולם ציוני או משיחי איך שתקראו לזה. הוא חלם גאולה, הוא היה מצחק כשראה את חבריו בוכים על חורבן הבית. צחוקו אמר לבטח המקדש יבנה מחדש. הוא  עודד את תלמידיו להשתתף במרד של בר כוכבה, עד שקראו לו חז״ל ״נושא כליו של בר כוכבה״. על פי זה נוכל לראות שכל הלילה, אין הכוונה רק ללילה הפיזי אלה למצב הלילה שהם היו נתונים בו, למצב החורבן והגלות. הם פשוט דנו כיצד מביאים את הבוקר, את הגאולה לעולם. יתכן שבגין כך החכמים לא ידעו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית  כי הם ישבו במקום מסתור מחמת גזרות ופחד הרומאים.

על פי זה אפשר להבין שדברי התלמידים רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, כוונתם היתה לומר שהגיע הזמן למסירות נפש של שחרית, של הגאולה. 

אמנם מרד בר כוכבא נכשל ורבי עקיבא מת במיתה משונה בידי הרומאים, ממלכת הרומאים עברה מן העולם, אחריה עלו וירדו עוד ממלכות ועם ישראל בכל התלאות ממשיך לחגוג את חג החרות להתחבר לצחוקו של רבי עקיבא, ולחלום גאולה.

ובניגוד מוחלט לכל המקובל בעולם עמנו חוזר לארצו ולעצמו. מחדש את עלומיו לאחר גלות שנות אלפים. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה בקרוב יחד עם כל בית ישראל לראות בגאולה השלמה, בחזרת השכינה לציון, בבוא משיח צדקנו, ובבניין בית מקדשנו!

בברכת חג שמח

בעז מלט.