בס״ד עש״ק פרשת קדושים שנת תשוע"ה

מובא בפרשה:

{יז}  לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (ויקרא יט,יז)

ראשית כשאני קורא פסוק כזה אני אומר לעצמי אשרינו!, ואשרני שאני חלק מהעם הזה שזוהי תורתו, אשרינו שקיבלנו מאת השם תורה כזו. ברור שזה מחייב וזה מגביל, אבל כמה נפלא ואמיתי! בעוד שהעולם מסתפק במערכת משפט וערכים העוסקים ב ״חיה ותן לחיות״ ועמנו כבר נושא 

במשך 3328 שנה כזה דגל! המטרה הפרטית שלנו לתקן את המידות ולדעת לבחור בין טוב לרע: לא לשנוא את השני, לא לחמוד את רכוש הזולת, לא ליקום ולא לנטור, לאהוב את הטוב והזולת ועוד כהנה הדרכות רבות. פשוט בתורתנו שאנו שליטים על ליבנו, על רגשותינו ואנו מצויים לממש זאת. 

טוב הבה ננסה לעיין ולהבין את הפסוק הזה: 

1. מדוע בתחילת הפסוק מדבר על אחיך ובהמשכו על עמיתך?

2. האם חציו השני המדבר על התוכחה הינו שחרר לחץ למקרה שכן יש לנו בליבנו טינות על זולתנו? או שיש להבין להיפך אפילו שאין בליבי טינה וטענה , אבל מטעם איסור שנאה אני מצווה להוכיח את אחי ורעי על חטאיו? ושאלה אחרונה

3. מה כוונת התורה באומרה ״ולא תשא עליו חטא״?

משמוש התורה בלשון אחיך בהקשר לאיסור השנאה אנו יכולים ללמוד גם עצה כיצד לא להיגרר לשנאה לזולת, והיא שנראהו כאחינו ובשרנו. ואח מלשון אחוה ואיחוי(חיבור). ועוד יש ללמוד מכאן אומר אור החיים את שיעור השנאה האסורה וכך כותב:

שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה, לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא עם תיבת אחיך לומר כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה כל שירחיקהו מלבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום לא תשנא. 

ביחס לשאלתנו השניה הרמב״ם עונה ששתי האפשרויות נכונות: גם התוכחה לזולת הינה  דרך טובה לתעל לאפיק חיובי את כעסנו ותרעומתנו על הזולת וגם רואה בתוכחה מצוה ומשימה העומדת בפני עצמה וכך כותב בלשונו הזהב:

ו כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג-כב) 'וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן'. אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחל לוֹ צָרִיךְ לִמְחל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ-יז) 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים':

ובהלכה נוספת מביא את התוכחה בפני עצמה:

ז הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ...

ולשאלתנו האחרונה, מה פרוש "ולא תשא עליו חטא״? רבו הפרושים וכולם מצטרפים יחד לדבר נפלא.

לדעת הרמב״ם ועוד פרשנים מדבר על מי שבידו להוכיח את הזולת, ואם לא יעשה כן הוא נתפס על העון הזה:

״וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם״ (רמב"ם שם)

ז״א כל ישראל ערבים זה לזה, ואם לא פעלנו כפי יכולתנו למנוע מעמיתנו לחטוא, אנו חלילה גם נתן את הדין. 

רש״י לעומתו כותב:

  לא תלבין את פניו ברבים: 

לפרושו הלאו הזה בא להדריכנו בדרך התוכחה שלא נוכיחהו בפני אנשים נוספים, ואולי גם בא לומר לנו שאם לא נוכיחהו ונשמור בבטן על הזולת סופנו שנבזהו ברבים. מעניין כיצד אפשר להוציא מהפסוק הסבר כזה? וחשבתי שאולי מהלשון עמיתך שיש בו מובן אינטימי בצרוף ״עם״.

לאור החיים יש הסבר אחר לשאלה וכך כותב:

ואומרו ולא תשא עליו חטא, פירוש שלא ימנע ממנו התוכחות שבזה ישאר במשא חטאו ולא ישוב אל ה'.

לפרושו הפסוק מזרזנו להוכיח הזולת ואומר שאם חלילה לא נעשה כן, אנו נשאירהו במשא חטאו עליו. 

האם ישנם כאלה שאין לנו להוכיחם?

אומר כאן הכלי יקר להוציא ג׳ כיתות שאותם אין להוכיח: רשעים, כסילים, לצים, וסימנך רכ״ל... וג׳ כיתות אלי מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם. 

לסיכום:

הדרך לתיקון העולם עוברת בעבודת הנפש שלנו, בשליטה על רגשותינו. האהבה לזולת מבקשת מאיתנו גם להוכיחו- כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח(משלי יג,יב), והדרך להוכיח הינה רק בשיחה בארבע עינים הנעשית באהבה. ( גם את הילדים שלנו לא טוב להוכיח בפני אחרים). בהצלחה!

בברכה בעז מלט