בס"ד     עש"ק פרשת פנחס שנת תשוע"ה

פרשת פנחס הפותחת בשכרו של פנחס עוברת למפקד בני ישראל, לסיפור נחלת בנות צלפחד ולמינויו של יהושע בן נון כמחליפו של משה. או אז עוברת לפרשת הקורבנות של מועדי השנה. לכאורה אין זה מקומם אלה בספר ויקרא המבאר את הקרבנות השונים. שאלתנו מה עושה פרשת הקרבנות בפרשתנו?

  1. 1.תשובת רש״י:

צו את בני ישראל. מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצווני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי (ספרי שם):

הספרי ובעקבותיו גם רש״י מבאר את מיקום פרשת הקרבנות בדרך משל. בת המלך מצוה על בעלה לפני פטירתה מן העולם שידאג לצרכי ילדיה. ובעלה עונה לה עד שאת מצוה אותי על בני, צווי את בניך עלי, שיכבדוני וכדו׳. הנמשל לבת המלך- משה רבינו שפונה להשם לפני מותו ומבקש מהשם למנות על העדה מנהיג טוב לאומה מנהיג שידע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. מיד אחר כך השם מצוה את קרבנות המועדים ובראשם את קרבנות התמיד. למדנו לשיטתם שהמטרה המרכזית בקרבנות המועדים להשריש בקרבנו את כבוד ה׳. 

  1. 2.ואילו הרמב"ן  הולך בדרך שונה וכך כותב:

וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב) וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (לעיל טו ב) ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם ואע"פ שלא פירש כאן "כי תבאו אל הארץ" כבר הזכירו בפרשת הנסכים (שם) ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג י) והחל כאן מן התמיד ואע"פ שנזכר בפרשת ואתה תצוה (שמות כט לח) החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת.( ע״כ דברי הרמב״ן)

דבריו משקפים את שיטתו שעיקר המצוות תלויות בארץ ישראל. גם המצוות המקוימות בחול הינן רק בתורת הציווי לך ציונים. יכולתנו לחולל שינויים בנפשנו ובעולם תלויה בחיותנו על אדמתנו. 

  1. 3.שיטת אור החיים  :

צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים, ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע וצוה בה שתהיה משל ציבור כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור,..( ע״ד אור החיים)

לשיטת אור החיים פרשת הקרבנות באה כאן בסמיכות למינוי יהושע בן נון כדי לחדד שהקרבנות חייבים להיות משל הציבור ולא יכול מלך ישראל להביא משל עצמו. פרושו מעורר את נושא המחלוקת שהייתה לפני כאלפיים שנה בין הצדוקים לחכמי ישראל. הצדוקים רצו להביא קרבנות מכספי יחיד, והחכמים התנגדו לכך ודרשו שהם יובאו רק מכספי הצבור. על מה מוסבת המחלוקת?

מבאר הרב קוק שלדעת הצדוקים אדם פרטי יכול להגיע לבד למדרגות גבוהות בקדושה. ואילו לדעת החכמים כוח הקדושה נעוץ בכלל, והדרך ליחיד להתקדש הינה להתכלל בצבור. כולך יפה רעיתי ומום אין בך- זה בכלל באומה. אבל ביחידים אי אפשר שלא ימצאו חסרונות. 

  1. 4.שיטה רביעית שמצאתי כאן הינה של בעל הטורים וכך הוא כותב:  

ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה. צוהו שלא לבטל תורה ותמיד מפני המלחמה. ולכך סמך כאן פרשת תמידין: (בעל הטורים) 

גם פרושו צריך עיון, הדין דין אבל מה משמעותו?

נראה שהוא בא לומר שהקיום הרוחני קודם לקיום הפיזי. קרבנות התמיד מבטאים את הקיום הרוחני והמלחמה תפקידה לאפשר את הקיום הפיזי של האומה. אמנם ההלכה שבשעת מלחמה כשסכנה מרחפת על האומה, יוצאים גם מבית המדרש להילחם. אבל האומה צריכה לדאוג שלא יכבה נר התמיד, שהקיום הרוחני של האומה יתמיד. 

לסיכום:

עבודת השם המתבטאת בעבודת הקרבנות נועדה בעיקר לחיי האומה בארצה, זוהי עבודה ציבורית שמלכדת את כל האומה סביב אמונת היחוד. הדרך להשיג קדושה תלויה בחיי ציבור מתוקנים. גם בקשת משה רבינו למנות אחריו מנהיג ראוי שילחם את מלחמות ישראל, שולית ואמצעית למטרה הרוחנית של עם ישראל-המלכת השם למלך על כל הארץ. 

בברכה בעז מלט