בס״ד לפרשת שמיני שנת התשע״ז

בפרשתנו מביאה התורה את כללי החיות הטהורות והטמאות. 

ויש לדון בטעם איסור אכילת החיות הטמאות. גם לנסות להבין את הפרוט של התורה לאחר שכבר נתנה לנו את הכללים. 

יש מהפרשנים שנימקו את האיסור של החיות הטמאות בנזקם הבריאותי לאוכל, בין נזק טבעי גופני ובין נזק נפשי. ויש שציינו אף פגיעה ביכולת הלמידה וההחכמה ודרשו את ונטמאתם בם- ונטמטם בם. טומאה הגורמת לטמטום. גם אם איננו יודעים על נכון את השפעת כל מאכל, אנו רואים שבכלל החיות האסורות לאכילה נמצאות כל החיות הטורפות , העופות הדורסים והכרישים- הטורפים הימיים הגדולים. 

ונחלקו החכמים האם הנזק הזה הינו פזיולוגי הטבוע בבשר חיות אלו, או שהוא נגרם מהאיסור שאסרתם התורה. נפקא מינא למשל אם בנסיבות מיחדות האדם אכל בהיתר מאכלות אלו כגון במצבי פקוח נפש, האם האכילה טמטמה והיזיקה לאדם למרות שהיתה מותרת לו, או שבכלל ההיתר גם ממילא שאין נזק, כי נזקם נגזר מאיסורם, וכאשר מותרים הם גם ממילא לא יזיקו. 

ויתכן שצריך לחלק בזה בין השפעה פיזית שקיימת בכל מאכל, הרי ברור לנו כיום שכל מאכל יש לו השפעה שונה על האוכל אותו כפי תכונות והרכב החומרים הנמצאים באוכל, מסתבר שגם אם במצב מסוים מותר לאכול דבר אסור, סוף סוף הוא ישפיע עלינו. לבין השפעות רוחניות של המאכלים השונים, שבזה יותר קל להבין שההשפעה השלילית של החיות הטמאות קשורה בקשר אמיץ עם עצם האיסור, ובמצב של היתר גם לא יזיקו לנו. 

יש מהפרשנים שראו בצמצום מגוון הבשר המותר לבני ישראל, צימצום של היתר הבשר שהותר לבני נוח לאחר המבול, התחלה של תיקון לנפילה האנושית שחלה אז. אמנם לכלל האנושות השם התיר את כל סוגי הבשר, אולם לעם הנבחר לתיקון העולם צומצם ההיתר בדרך העולה לחיי צמחונות מלאים אשר נכונו לנו בעתיד. 

ויש שבהמשך להסבר הקודם ראו בטעם איסורים אלו אמצאי הרחקה והבדלה משאר אומות העולם. כשם שנאסר יין שהכין גוי ועוד על מנת שעם ישראל יבדל לא יתערבב באומות העולם, כדי שעם ישראל יוכל לתקן העולם, הוא צריך להיות במידה מסוימת נבדל משאר העולם. 

ונראה שהסבר זה לא עומד בפני עצמו, כי לאחר שרצה השם להבדילנו משאר העמים, עדין נשאר לנו להתבונן מדוע אסרה התורה חיות מסוימות והתירה אחרות. 

כך פותחת פרשת המאכלות האסורות שבפרשת שמיני:

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: {ב} דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: {ג} כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: {ד} אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: {ה} וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: {ו} וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: {ז} וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: ( ויקרא יא)

התורה נצנה בראשית דבריה את הכלל לכשרות החיות והבהמות: 

1. מפריסה פרסות והן שסועות( מתחלקות לשתים)

2. מעלת גרה

לכאורה אחרי הכלל הזה אין כלל צורך לפרט, ובכל זאת היא מפרטת לנו ארבע חיות שאינן כשרות:

גמל, שפן, ארנבת וחזיר. כמובן שעולה השאלה למה מזכירה אותן, והלא ברור שאינן כשרות כי חסר להן סימן טהרה?

ועוד קשה למה התורה מציינת אצל כל אחת מהן את סימן הטהרה שלה בראשונה, הלא מתבקש היה דוקא להדגיש את חסרונן, את סימן הטומאה?

מוסר השכל כללי שעולה מכאן שכל דבר שהינו פסול מכל הצדדים שלו, ממילא סכנתו מועטת אבל דבר שיש לו צדדים חיוביים, עלול להטעותנו. התורה פרטה לנו את ארבעת החיות שיכולות להטעות אותנו לחשוב שהן טובות, יוצא שזה שהזכירה לנו בראשונה את סימן הטהרה שלהן, כי דוקא הוא המסוכן לנו. וכך מפרש לנו כאן הכלי יקר שסימן הטהרה שבהם מוסיף להם טומאה על טומאתם, ומורה הוא על צביעותן, שאין תוכם כברם. 

עיון יותר מדוקדק בהם מלמדנו:

הגמל- אומר הכתוב עליו:  כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס. 

מהלשון איננו מפריס בזמן הווה אנו למדים שהיה אפשר לטעון שהוא כן מפריס, כי במבנה האנטומי שלו יש חלוקה של עצמות הרגל לשתיים, אבל הפרסה שלו עצמה הינה אחת, לכן אומרת התורה שאיננו מפריס, כתיאור מצב. 

הַשָּׁפָן- כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס. 

לכאורה הייתי חושב שאם יש לחיה את סימן הטהרה הפנימי אזי אולי בהמשך גם יגיע החיצוני, לכן אומרת לא יפריס בעתיד. בדומה לזה גם הייתי חושב שאולי להיפך אם יש סימן טהרה חיצוני אולי בהמשך הדבר יביא להטהרות פנימית, לכן אומרת התורה על החזיר- וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר. גם בעתיד תמיד ישאר טמא ולא יטהר. 

בדרך הרמז אומרים חז״ל שארבעת חיות אלו רומזות לארבעת המלכויות, בהמשך לדברנו נוכל ללמוד שמלכות אדום שנמשלה כאן לחזיר שנוהגת בהנהגות של נימוסין ותרבות יפה אבל חסר לה את הטהרה הפנימית, המוסריות וטוב הלב, לכן גם בעתיד ישארו בטומאתם.

עוד נקודה בשולי הדברים:

לפחות לגבי הגמל, השפן והארנבת אנו רואים שאף סימן הטהרה האחד שיש להם, גם הוא לא ממש טהור כמו החיות הטהורות, מערכת העיכול של הגמל לא בדיוק כשל מעלי הגרה ויש לו שיניים בלסת העליונה מה שאין לאף חיה טהורה. גם השפן והארנבת אינם מעלים גרה באותו האופן של הבהמות הטהורות, וחלק מהזיאולוגים כלל לא מגדירים אותן כמעלות גרה בגלל שאין זו העלאת גרה מלאה. לכן יצא לנו כלל 

כל החיות שמעלות גרה באופן מלא הן גם מפריסות שסע פרסות. 

לסיכום:

החיות הטמאות הינן פחות טובות לתזונת האדם.  איסורם לישראל נועד לרוממנו ולהביאנו לאורחות חיים יותר נעלות. דברים רעים שיש בהם צד חיובי יותר מסוכנים לנו מאלה שפסולים מכל הבחינות. 

בברכה בעז מלט