וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ י-הוה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: (דברים כו, יא)
פסוק זה מסיים את פרשיית הביכורים. לפניו מובא הנוסח שאותו היו אומרים עולי הרגל בהבאת הביכורים לבית המקדש. פרשני המקרא עסקו בשאלה: האם השם מצווה אותנו כאן לשמוח, והאם בכלל שייך לצוות על השמחה? או שמא הפסוק מתאר מציאות – שאם תביא את הביכורים לבית המקדש כמצוות התורה, תזכה להשיג את השמחה? ושאלה שנייה: מדוע נכנסו לכאן הלוי והגר אשר בשעריך, הלא מדובר בביכורים שמהם אינם מרוויחים דבר?
הפסוק כמתאר מציאות
אם נאמר שהפסוק מתאר מציאות, נלמד שהבאת הביכורים – וכמוה גם הפרשת המעשרות ונתינתם ללויים ולעניים – מביאה אותנו בטבע העולם לשמחה. בהבאת הביכורים מתחזקת בלב האנשים מידת הכרת הטוב לקב״ה על השפע שנתן לנו, והכרת הטוב מצמיחה את השמחה בנפש. בנוסף, פעולת הנתינה עצמה – הן של הביכורים לכהנים והן של המעשרות – מחזקת את השמחה. הבאת הביכורים הייתה מלווה בשירה ובהתקבצות של המוני בית ישראל, וגם השירה והקהילה העצימו את השמחה. אם כן, המתכון להשגת השמחה הוא להודות לה' על השפע, לעלות לרגל ולהביא לכהנים את הביכורים בשירים ובמחולות, ולחלוק ממנו גם לעניים – לראות שיש כאלה שאפילו נחלה בארץ אין להם, אלו הלויים והגרים.
הפסוק כציווי לשמוח
אולם יש הרואים בפסוק ציווי לשמוח. ציווי כזה מובא בתורה גם בחג הסוכות. גם אומר משה רבנו בהמשך דבריו, כשעוסק בקללות:
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת י-הוה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (דברים כח, מז)
בעצם מגלה לנו משה רבנו את שורש הנפילות – או את הדובדבן שבעבודת השם – והוא השמחה. מהיכן מתחילות הנפילות? מהו הסימן החשוב ביותר לבריאות הנפש, והסימן המרכזי להיות האדם הולך בדרך הנכונה בחייו? זו השמחה. משה רבנו בא ללמדנו את חשיבות השמחה וכיצד נשיגה, ובמפורש מצווה אותנו לשמוח בכל הטוב שנתן לנו השם; ועוד מצווה אותנו לדאוג שביחד עמנו ישמחו גם הלוי, הגר, היתום והאלמנה.
מסר לדורנו
השמחה אינה רק רגש נלווה, אלא יסוד בעבודת השם וסימן מרכזי לבריאות הנפש – ואף שורש הנפילות הוא העדרהּ. בדורנו, התר אחר אושר, מלמדת התורה ששמחה אמיתית צומחת מהכרת
הטוב, מנתינה ומשיתוף הזולת. נודה על השפע, נחלוק ממנו עם הזקוקים, ונשמח יחד בהתקהלות ובשירה. “ושמחת בכל הטוב” – אתה והלוי והגר אשר בקרבך.


