מהי הדרך הנכונה לזכור את חטאינו תמיד או לשכחם מליבנו?
מחד ההתרכזות בעבר, בנפילות שלנו, בחטאים ובמשברים עלולה להנמיך ולייאש אותנו, ומוטב לנו לפתוח דף חדש ולהתרכז בעתיד, להאמין שמה שהיה לא חייב להיות גם בעתיד, להכיר שיש לנו באמת באמת חופש בחירה וביכולתנו ללכת בדרך ישרה, גם אם עד כה לא כך היתה.
אולם מאידך אם נשכח מהחטאים, חלילה לא נפיק מהם לקחים. אז מהי העמדה הרצויה?
אומר דוד המלך בעקבות הסיפור עם בת שבע : כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד {תהלים נא}
מובא באגרת התשובה לבעל התניא:
ומה שכתוב: "וחטאתי נגדי תמיד", אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה חס ושלום, דהא כתיב בתריה: "תשמיעני ששון ושמחה" וכו' "ורוח נדיבה תסמכני" וכו', ומשום שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ"ל. אלא "נגדי" דייקא, כמו "ואתה תתיצב מנגד", "מנגד סביב לאהל מועד יחנו", ופירש רש"י: מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם, כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'. ואדרבה לעניין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות, בין מן השמים בין על ידי הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להינצל מכעס וכל מיני קפידא וכו'), וכמאמר רז"ל: "הנעלבים ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואין משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים" וכו', וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. (ע"כ)
דבריו הנפלאים של רבי שניאור זלמן מלאדי, מאירים לנו את דברי דוד המלך, אדרבא אפשר שהאדם יזכור את חטאיו ובזה לא רק שזיכרון זה לא ישפיל אותנו, אלא אף יעזרנו להתחזק בשמחה ולקבל באהבה את כל מאורעות חיינו. גם יעזרנו להינצל מהכעס וההקפדה בחיינו. הנקודה כאן הינה לזכור את החטאים, אבל רחוק רחוק מאיתנו. לא לתת לזה להתקרב אלינו, לחזק בנפשנו כמה שדרך זו רעה וזרה לנו. ובעשותנו כך אנו גם יכולים לתפוס משהו מהפלא העצום שמתרחש בתשובה מאהבה. שבה המעשים הכי רעים שעשינו חלילה במזיד בעברנו נהפכים פתאום לנו לזכויות. הנה כאן אומר בעל התניא, שמירת חטאתי נגדי תמיד, הופכת להיות אנרגיה חיובית שדוחפת אותנו להתקדם, להתרחק מהקלקולים, לשמוח בחלקנו, לקבל בענווה ביזיונות, להתקרב אל השם יתברך.
בברכה בעז מלט