מאמר לפרשת בהעלותך התשע״ח

מי מסיע את מי? השם מסיע אותנו לאשר יחפוץ, או שהנסיעות הן מבחירתנו אנו?

לְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …(ויקרא ט,יז)

מובא בברייתא דמלאכת המשכן (קירשנר) פרק יג

על פי שלשה היו ישראל נוסעים: על פי הקודש, על פי משה, על פי חצוצרות. על פי הקודש מניין? שנאמר: "על פי יי יסעו" (שם ט יח). על פי משה, שהיה אומר להם מבערב: בהשכמה אתם נוסעים. התחילו ישראל לתקן בהמותם ואת כליהם לצאת. על פי חצוצרות, שנאמר: "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות" (שם י ה)

למדנו שמשה היה מכריז בערב שמחר נוסעים, הענן היה עולה בבוקר, החצוצרות היו מתריעות ואז היו מתחילים לזוז. אז מי הזיז את מי ? על פי השם יסעו ועל פי השם יחנו או על פי הכרזתו של משה ?

עוד שאלה: אמרו חז״ל על הפסוק ויסעו מהר השם, שנסעו כתינוק הבורח מבית ספרו ( ראה שבת קט״ז), אם הנסיעה על פי השם איזו בריחה יש כאן?

שם במסכת שבת מובא שהפסוק "ויהי בנסוע הארון " בא להפריד בין שתי פורענויות . השנייה ברור לנו מהפסוקים מהי. אבל מהי הראשונה? אומרת הגמרא שנסעו מאחרי השם. רש״י פירש שכבר תוך שלושת ימים של נסיעה התאוננו על המן וביקשו בשר. התוספות חולק עליו ומביא את דברי חז״ל שהפורענות הייתה שברחו מהר האלוהים כתינוק מבית הספר.

קשה על התוספות: הלא בפרשת דברים מובא ״רב לכם שבת בהר הזה״ משה מבקר את בני ישראל על שהתעכבו יתר על המידה בהר. לכאורה הדברים סותרים זה את זה האם הם לא רצו לסוע מההר או שהם ברחו מההר ?

וגם קשה כאן השאלה הראשונה. אם הנסיעות על פי השם, אז אין להתאונן על שהתעכבו בהר יתר על המידה. ואין להתאונן על שברחו מההר כתינוק הבורח מבית ספרו?

אלא שצריך לומר שהשם אכן מורה באמצעות הענן על הנסיעה, אולם כל זמן שהעם לא מוכן מנטלית לנסיעה, השם ״מתאפק״ ומחכה לנו שנהיה מוכנים לנסיעה. במקביל אומר משה ישבתם יותר מידי בהר, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. יש כייף גדול לשבת בבית הספר או בבית המדרש ולא לצאת לחיים המעשיים, להישאר ברובד התיאורטי בלבד. אמנם השם בראותו את חולשת העם, איפשר להם זאת ולא הרים את הענן מעל המשכן מוקדם יותר, אבל באומה היה כאן חסרון של רצון להגשמת התורה במעש ובארץ.

ונראה שדווקא בשל כך, כאשר כבר נסעו מההר, כשנכנסו לעולם החול והגשם, מהר מאוד שקעו עמוק בעולם הזה. אם לפרוש רש״י שקעו בתאוות האכילה של הבשר, אם לפרוש התוספות התרחקו מהרוחניות והקדושה. גם כיום אנו רואים את שתי הנטיות מדרך הישר והקשר ביניהן. הבטלנות הרוחנית מחד והמעבר החד לחיים גשמיים תוך יבוש הנשמה. חיבור הקודש והחול בהרמוניה זוהי המשימה הקשה יותר. זהו החלום היהודי כפי שהתורה מלמדתנו. מחד לא המדרש עיקר אלא המעשה. מאידך כל זכות קיומו של המעשה רק כשהוא מבטא את הנשמה והקדושה.

אז מי מסיע את מי? השם מצפה מאתנו ליזום ולעשות את העולם לקדם ולבנות. אנו מרגישים שללא עזרה מהיושב במרומים שום כלום איננו יכולים. אבל לדרך אנו יוצאים ובענוות אמת אנו מכירים ומודים שכל הנסיעות הינן על פי הא-לוהים. בעתיד בעז"ה נזכה ונגלה שכל מה שמימשנו את עצמנו וחלומותינו-בעצם מימשנו את ציפיית השם מאתנו.

בברכה בעז מלט