בס״ד לפרשת שלח התשע״ח

לאחר חטא המרגלים, משה רבינו מתפלל להשם שיסלח לישראל. בעקבות תפילתו עונה לו השם:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְ-הֹ-וָ-ה אֶת כָּל הָאָרֶץ:

  כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:

  בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:

הגזירה היתה למי שמלאו לו עשרים שנה בזמן יציאת מצרים ומעלה . השאלה מדוע מגיל עשרים שנה ולא פחות. ועוד למה דוקא הזמן הקובע הינו זמן יציאת מצרים ולא עכשיו בזמן חטא המרגלים?

ראשית למה בכלל גיל עשרים הוא הקובע?

הנה אנו יודעים שהגיל הקובע את הבגרות והאחריות של האדם למעשיו הינו גיל 13, אבל זה לא מדויק, בר מצוה אחראי למעשיו וגם מעשי המצוות שעושה נרשמות לטובתו. אולם בשמים הגיל הקובע לקבלת עונשים הינו גיל עשרים. גיל כל יוצא צבא על פי התורה . בגיל זה כבר האדם השלים את גדילתו הגשמית וכמוה גם הנפשית, רכש מספיק גבורה לשלוט על היצרים שלו, הוא מוכשר לצאת למלחמה, למלחמה כנגד האויבים מבחוץ כמו גם הנגד באויב הפנימי הוא היצר הרע. ולכן מגיל זה הוא בר עונשים בשמים.

אומרת הגמרא:

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו, שנאמר (בראשית ב, א) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם. (חולין ס,א)

אדם הראשון נברא כאדם בוגר בן עשרים, ולכן גם היה אחראי למעשיו. ואומרים חז״ל על חיי שרה אימנו, שהייתה בת מאה כבת עשרים לחטא, קרי אף בהיותה בת מאה הייתה בלא חטא כמו בת עשרים.

בכל אופן למה הגזירה הייתה לפי הגיל ביציאת מצרים?

אור החיים הקדוש מסביר שהגזירה הייתה לא רק על חטא המרגלים, אלא על כל עשר הניסיונות שאבותינו ניסו את השם, והם התחילו מאז יציאת מצרים מחציית ים סוף. אז מי שטרם מלאו לו עשרים שנה בזמן היציאה ממצרים לא צבר עשרה חטאים ולא הוגדשה הסאה אצלו להיענש ולמות במדבר.

הרב מאיר לדאני שליט״א נתן הסבר אחר, כיון שנאמר בפסוק ״הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם״ , למדנו מכאן שההקפדה על האנשים הייתה בגלל שהם ראו את המופתים המדהימים שעשה השם במצרים. ההקפדה והטענה כנגד תלונות המדבר חזקה לאור גודל החסדים והניסים שעשה להם השם. וזו טענה רק כלפי האנשים הבוגרים ולא אלו שהיו עדיין ילדים בזמן האותות.

עוד נראה לומר שבגיל עשרים האדם אמור להתחתן זה מכבר, כמו שנאמר בפרקי אבות בן 18 לחופה . מובא במסכת קדושין כט ע״ב:

רב הונא לטעמיה דאמר כבן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה סלקא דעתך אלא אימא כל ימיו בהרהור עבירה.

וכידוע ארץ ישראל הינה כאשה לעם ישראל, כמאמר הנביא ישעיהו (סב,ה):

כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ. אם כן, אלו שעברו את גיל עשרים, הגיל שבו כבר היו צריכים להיות נשואים, ומאסו בארץ חמדה- כבר כל ימיהם נשארו בהרהור עבירה של מאיסת ארץ חמדה. התברר שהם לא בשלים היו להיכנס אליה.

אור החיים הקדוש מביא אפשרות נוספת שבשמים טרם נגזר בשלב זה האם הגזירה תחול אף על מי שהגיע לגיל עשרים מאז יציאת מצרים או לא, ואלו שהגיעו לגיל עשרים בשנה הראשונה למדבר חששו שהם גם בכלל הגזירה ולכן בשנת הארבעים הם חפרו לעצמם קברים אבל מסתבר שעשו תשובה והיא התקבלה. והשם החליט לחשב את הגזירה רק למבוגרים יותר שהיו בגיל עשרים בזמן היציאה ממצרים.

אנו בהתעוררותנו לתקן חטא המרגלים, בחיבוק ארץ השכינה, גם מעוררים ומחדשים את חיבת השם אלינו. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.(ישעיה סב)

בברכה בעז מלט