בס״ד לפרשת כי תבוא התשע״ח

משה רבינו אומר זאת לעם ישראל לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר , לאחר שמדבר איתם על כריתת ברית מחודשת עם השם, ומקריא להם את הברכה והקללה.

מה הוא רוצה לומר פה?

להוכיח את ישראל שעד כה לא באמת רצו לדעת את דבר השם?

או להיפך, לסנגר עלינו שבעצם השם לא נתן לנו זאת?

מה השתנה בזמן הזה שכן יש לישראל לב לדעת עיניים לראות ואזנים לשמוע?

רש״י מבאר שהמיוחד ביום זה שבו נתן משה את התורה כתובה על ספר לבני שבט לוי, לאחר שסיים את כתיבת התורה, ובאו שאר השבטים וביקשו גם לקבל את חומשי התורה ואמרו לו וכי רק שבט לוי עמדו בהר סיני לקבל התורה? כולנו קבלנו אותה!, וכששמע משה דברם זה שמח בלבו, הנה כל ישראל רוצים וחפצים בתורה. הנה סוף סוף אתם חפצים לדעת לראות ולשמוע התורה. אם כן הדגש כאן על היום שסוף סוף אתם רוצים התורה בכל לב.

ואילו יונתן בן עוזיאל פרש:

וְלָא יְהַב מֵימְרָא דַיְיָ לְכוֹן לִבָּא לְמִנְשֵׁי אֱלָהֵן לְמִנְדַע וְעַיְינִין לְמִרְמְזָא אֱלָהֵין לְמֶחֱמֵי וְאוּדְנִין לְטַמְטְמָא אֱלָהֵין לְצַיְיתָא וְאַתּוּן נְשִׁיתוּן אוֹרַיְיתָא דְלִבְּכוֹן וּרְמַזְתּוּן בְּעַיְינֵיכוֹן וְטַמְטַמְתּוּן אוּדְנֵיכוֹן בִּזְמַן יוֹמָא הָדֵין: (תרגום יונתן)

יונתן בן עוזיאל מפרש ככל הנראה את דברי משה כך, לא נתן השם לכם לב אלא שתדעו אותו, ועיניים אלא שתתבוננו ואוזניים אלא שתקשיבו בהם, ואתם לא עשיתם כן.

לפרושו אלו דברי תוכחה כנגדם. למה נתן השם לכם לב? וכי לא כדי שתשתמשו בו?! למעשה יונתן בן עוזיאל הפך לנו את מובן הפסוק מהמובן הראשוני.

כיוון אחר מביא התלמוד במסכת ע״ז ה,ב:

משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה שנאמר {דברים כט-ד} ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכתיב {דברים כט-ג} ולא נתן ה' לכם לב וגו' אמר רבה ש''מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין (עד כאן)

בעקבות התלמוד הלכו כמה פרשנים, לפרוש זה המובן כפשוטו השם לא נתן לכם לב לדעת. אתם לא לגמרי אשמים כי לוקח ארבעים שנה לעמוד על דברי התורה. לוקח לאדם ארבעים שנה להשיג בינה בחייו ולוקח לתלמיד ארבעים שנה לעמוד על דעת רבו באמת ובתמים. זה לא פטור מאחריות אבל בהחלט לימוד זכות.

הספורנו הולך בדרך אחרת, לפרושו השם אמנם רצה לתת לכם לב לדעת אבל לא נתן לכם בשל מריכם. ברור שהשם היה רוצה לתת לכם לב לדעת, ואם לא נתן אז זה בטח בשל התנהגותכם.

האם משה באמת פוטר אותם מאחריות?

נראה לענ״ד שלא זאת כוונתו, אבל כל דבר שעבר, ממקום הבחירה יצא. אנו בוחרים תמיד רק בהווה. ויש לנו אחריות על הבחירה שלנו. אבל לאחר מעשה, כשאנו מתבוננים על העבר, אנו מבינים שהשם לא נתן לנו לב לדעת, יש חשבון שמים. כך משה מבין למרות שבמשך אותם שנים הוא האשים את ישראל בחטאים שלהם, כאן בשנת הארבעים הוא מתבונן לאחור ומבין שהכל נעשה בהשגחת השם. אין לנו להצטער על טעויות העבר יותר מידי, מוטב להתמקד בהפקת לקחים ובחיי ההווה שיהיו כמה שיותר מתוקנים.

היום המוזכר כאן רומז לראש השנה. ויש סגולה ביום קדוש זה להשיג בו לב לדעת, לזכות בו להיות ממש מחוברים להשם. אנו בתקיעת השופר מנקים ומשחררים את כל החסמים ומתפללים להשיג ולשמוע את הקול הפנימי הפשוט הנובע מעמקי נשמתנו ומבקש לדעת את השם. מבקש להמליך את השם.

בברכה בעז מלט