בס״ד לפרשת שמיני התשע״ט
ביום חנוכת המשכן שהיה אחד הימים הכי חשובים בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו, משה רבינו ואהרן אחיו, הכוהנים ועם ישראל יחד איתם השתדלו לעשות ככל יכולתם, וציפו לירידת אש מן השמים, אש שתבשר את שביעות רצון השם מעבודתם, את הסליחה לחטאיהם ואת השראת השכינה במשכן שבנו לכבוד שמים. ירידת האש התעכבה ואהרן נלחץ שמא הוא האשם בכך. אולם לדברי רש״י דוקא מטרת העיכוב הייתה להראות שעבודת אהרן היא שהביאה לירידת האש וכך כולם ידעו שבחר בו השם ואף סלח על חטא העגל( רש״י ט, כד). או שירידת האש חיכתה למשה ואהרן שיברכו את ישראל (ומתוך הברכה גם ירדה השכינה כי כשאנו מברכים זה את זה אנו מכינים כלי לברכת השם שתרד).
בתוך כל זה נדב ואביהו נכנסו עם מחתות ברצון להקטיר קטורת. ואולי המניע למעשיהם ברצון ובציפייה שתרד האש משמים.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: {א} וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: {ב} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה: {ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָֹ-ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
אנו רואים כאן שהפסוקים קושרים את האש שיצאה מלפני השם לאכול הקרבנות עם האש שיצאה מלפני השם ושרפה את נדב ואביהו. הביטויים ממש חוזרים על עצמם בפסוקים.
מפרש כאן הרשב״ם שזו אותה האש ממש. האש שירדה לאכול העולה והחלבים שרפה בדרכה את נדב ואביהו. אמנם בפסוק מתואר שקודם האש של הקרבנות ירדה ואז מתואר שירדה האש ואכלה אותם, אולם מסביר הרשב״ם ששרפת נדב ואביהו קדמה לשריפת הקרבנות. הכתוב שאומר וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, הכוונה שלקחו כבר לפני כן. זאת אמרת שכשהם לקחו המחתות, עוד לא ירדה שכינה. וזה יכול להסביר מדוע הם התעוררו לעשות זאת. בחושבם שעל ידי כך תרד האש משמים.
למה הכתוב בכל אופן מקדים לדבר על האש של הקרבנות למרות שמעשה נדב ואביהו קדם בזמן?
ולמה הנוצרים בחלוקת הפסוקים הפרידו בין שתי האשים. את האש שירדה למזבח השאירו בפרק ט. ואת מעשה נדב ואביהו שמו כפרק י? (בחלוקה היהודית זו פרשיה אחת, ענין אחד)
שמעתי פעם מכבוד הרב שרקי בעניין התלונה של בני ישראל על המן, היא הגיעה לאחר שארבעים שנה הם אכלו ממנו בלי בעיה ופתאום בשנת הארבעים הם מתלוננים ?
הסביר הרב שרקי כשהתבואה בארץ כבר גדלה לקראת בואם וכניסתם , פתאום המן נמאס בעיניהם. בגלל שעוד מעט יתחילו לאכול מתבואת הארץ, הם כבר הרגישו בתת הכרה שהמן זה לא זה, והוא התחיל להימאס עליהם.
כך גם כאן אמנם האש עוד לא ירדה על החלבים, אבל נדב ואביהו הרגישו וחפצו באש הזאת שעומדת לרדת מהשמיים וניסו להדבק אליה. אגב לא מדובר באש רגילה כמו שאנו מכירים, אלא באש רוחנית שעל פי יונתן בן עוזיאל נכנסה דרך הנחיריים אליהם ושרפה את נפשם בלבד. משהו דומה לתיאור בריאת האדם שם נאמר: ויפח באפיו נשמת רוח חיים.
ולמה הנוצרים הפרידו בין האש של הקרבנות לשריפת נדב ואביהו? הנצרות לא מאמינה שאנו יכולים לתקן את העולם. היא בונה על הויתור, שהשם יוותר לנו. ירידת האש והשכינה במשכן לשיטתם לא קשורה למעשה נדב ואביהו או לברכות של משה ואהרן ועבודת הכוהנים. שורש לבלבול הזה מתחיל כבר בברכת עשיו. את עשיו ברך יצחק שהשם יתן לו שפע ללא תלות במעשיו וזכויותיו, בשונה מברכת יעקב. ולכן נמשכו צאצאיו להשקפה כזו.
לאחר סיפור נדב ואביהו מופיע בתורה איסור עבודה במשכן של שתויי יין, דהיינו אם שותים לא עובדים. לכן יש שלמדו מכאן שנדב ואביהו היו שתויי יין כשבאו להקטיר קטורת. ויש שציינו קלקול אחר, בכל אופן התורה מביאה לנו את סיפור נדב ואביהו כדי ללמדנו שכדי לחבר שמים וארץ, כדי לעבוד במשכן עבודה נכונה ומדויקת כזו שבאמת תביא להשראת שכינה, אנו צריכים מאוד להיזהר להיות מחוברים. מחוברים לעצמנו , מחוברים להנהגת האומה, מחוברים לעם, מחוברים לחיים. נדב ואביהו מסביר מי השילוח , חשבו שאם יש להם השתוקקות להקטיר קטורת בטח זהו רצון השם, ובאה ללמדנו התורה שאפילו השתוקקות רוחנית צריכה ברור מתי ואייך היא רצויה לפני השם יתברך. עבודת השם צריכה להיות באיזונים בין האהבה והיראה. אמנם כוונתם היתה טובה והשם מעיד עליהם: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָֹ-ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ...הם השתוקקו מאוד להתקרב אל השם, והצליחו לעשות זאת במחיר של עזיבת החיים עלי אדמות. אולם החלום התורני הוא להתקרב אל השם יחד עם הגוף הגשמי שלנו, יחד עם כל ישראל, יחד עם העולם הזה, זו מטרת העבודה במשכן.
בברכה בעז מלט