בס"ד לפרשת חוקת התשע"ט

מובא בפרשתנו:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל הָעֵדָה, מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה? לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד יְ-ה-וָ-ה אֲלֵיהֶם. 
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר לָהֶם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים: הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?". וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

אנו רואים שבשנה האחרונה לנדודים במדבר, לאחר מות מרים הנביאה לא היה מים לעדה.(מכאן למדים שכל ימי המדבר ישראל זכו למים בזכותה) העם מתאונן, אמנם לא באופן מכובד, אבל הסיבה מוצדקת. לכן השם לא מעניש אותם, אלא מצוה על משה להוציא להם מים מהסלע. ברם משה רבנו מגיב קשה, קורא להם "מורים" ומכה בסלע פעמיים . העם קבל מים אולם משה ואהרן חוטפים פגיעה ישירה:
יב וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
בשורה התחתונה, כאן נגזר עליו ועל אהרן שלא להיכנס לארץ. לכאורה השם נוהג כאן בקפדנות רבה מידי כלפיו. אמנם השם ציווה על משה לדבר אל הסלע ומשה הכה בסלע, ברם השם אמר למשה לקחת את המטה, ואפשר היה להבין שלקחת מטה ולדבר אל הסלע פרושו להכות בסלע. זאת אומרת שהשם דיבר אל משה בלשון המשתמעת לשתי פנים.
חז"ל מלמדים אותנו שבעצם אין כאן עונש למשה, אלא ברור. התברר כאן שמשה לא מתאים להכניסם לארץ, לא את הדור הזה בכל אופן. השם ערך למשה ואהרן מבחן התאמה. הסלע רומז לעם ישראל. הכאת הסלע מבטאת הנהגה תקיפה , דור יוצאי מצרים היו מתאימים להנהגה כזו. אבל דור נוחלי הארץ כבר היה בעל דעה ואמירה משלו. לכן אנו פוגשים בפרשתנו, בה התורה קפצה לשנת הארבעים, את ישראל כעם עם עמדה ואמירה משלו, שולח מלאכים לאומות, ומתדיין איתם, ובהמשך לאחר שנעשה לו נס בנחל ארנון עם ישראל אומר שירה. לא כמו בקריעת הים שמשה אמר שירה וישראל חזרו אחריו. כאן ישראל אמרו מעצמם שירה. זהו כבר דור שנולד כבני חורין והוא רוצה שהמנהיגים ידברו איתו.

את תהליך ההתפתחות של האומה אנו יכולים לראות גם בזעיר אנפין בחינוך הילדים. במקביל להתבגרות וגדילת הילד, אנו המחנכים, גם משנים את ההנהגה שלנו איתו. את התינוק אנו כמעט ולא שואלים מה הוא חושב ומה רוצה, אנו מחליטים בשבילו מה טוב לו. אבל כשהוא גדל אנו חייבים לדבר איתו.
אם כן אפשר לומר שמשה ואהרן לא נכנסים לארץ לא כעונש אלא מחוסר התאמה.
גם בדברי משה בנאומי הפרידה שלו מישראל, אנו שומעים שמשה לא נכנס לארץ משיקולים של טובת העם :

- וַיִּתְעַבֵּר יְ-ה-וָ-ה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה--וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.(דברים ג, כו)
מדבריו אלה אנו שומעים שהענין היה טובת העם, אמרו חז"ל שמצב האומה הצריך להוריד את דרג ההנהגה כפי דרגת העם. פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא ע"ה). הלבנה אורה חלש יותר ובכך היא מאפשרת לשאר הכוכבים גם להאיר יחד איתה.
אבל הסיפור לא מסתיים כאן! אנו גם הפסדנו בענק מכך שמשה לא נכנס (בינתיים) לארץ. אנו מבינים שאמנם זה היה נכון לשעתו שיהושע יכניס את ישראל לארץ, אבל חלק מהתוכנית לא הושלם עדין. השם הבטיח לאברהם אבינו ארץ של עשרת עממים, ועד כה עם ישראל לא קיבל עדיין את כולה. כשהכלי חסר גם האורות שהוא יכול לקבל חסרים. משימת ירושת הארץ לא הושלמה בידי יהושע. ונגזר מזה גם חורבן הבית הראשון והשני ברבות הימים.

הפרשה פותחת בנושא פרה אדומה. היא נקראת חוקת התורה. מכל ישראל רק משה רבנו ידע את טעמה. עד כה נעשו תשע פרות אדומות במהלך ההיסטוריה. עוד פרה אחת מחכה לנו, פרתו של מלך המשיח. מלך המשיח יהיה בו מנשמת משה רבנו ודוד המלך יחדיו. מלך המשיח ישלים את ירושת עשרת העממים והפרה העשירית. מה הקשר של הפרה אדומה למה שדיברנו בהתחלה? מצות פרה אדומה באה ללמדנו לקיים את כל מצוות השם בתמימות ובפשיטות, גם מצוות שאנו סבורים שאנו יודעים את טעמיהם. השם שמח בנו שאנו עם דעתן שרוצה להבין דברים. שרוצה שידברו איתו ולא רק יחלקו פקודות ויתנו לסלע מכות. אבל יחד עם זאת השם רוצה שאנו נהיה תמימים איתו. פרה אדומה תמימה.

ישנה מחלוקת גדולה בראשונים האם הדרך המועדפת בעבודת השם הינה דרך התמימות או דווקא החקירה והשאלה. בכל אופן מהלך ההיסטוריה לא נתן לאנשים להישאר באמונה התמימה הפשוטה. כך כבר מאות בשנים שאין לנו פרה אדומה תמימה. החידוש כאן שעוד נכונה לנו פרה כזו! בה בזמן שהנצרות לדוגמא מאבדת מיליוני מאמינים מידי שנה, שהעולם הולך ומשתחרר מאמונות מגושמות ותמימות, עם ישראל דווקא הולך ובונה את קומת האמונה שלו בצורה יסודית כמו שלא עשה מעודו. בונה רוחניות אבל ללא דמיונות של שקר ועבודה זרה. החידוש כאן שתמימות לא חייבת להיות נאיבית. יש תמימות אחרת מזו של ילד, תמימות של מבוגר שחווה הרבה בחייו, שראה גם את השקר והזיוף. שכל כולו ציפייה ותפילה להיות מקושר למלך מלכי המלכים, שיהיה השם למלך על כל הארץ.

מה כל כך חזק בספר קהלת? שאחרי כל השאלות והספקות ששלמה המלך העלה, הוא מסיים את חיבורו בפסוקים: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.
שבת שלום לכולם ו... שנזכה בקרוב להגיע לפרה העשירית.