בס"ד 

 וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא;..

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ--לִפְנֵי, מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ.  וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.

 

בפשיטות המצוה היא על כל ישראלי שיש לו קרקע ובה עצים משבעת המינים, להעלות ולהביא את הפירות הראשונים שגדלו לו בעצי השדה בטנא לבית המקדש אל הכהנים. התקופה המיועדת להבאת הביכורים הינה בין חג השבועות לחג הסוכות. הבאת הביכורים היתה אירוע המוני וססגוני מאוד, המלווה בשירים ומחולות. מביאי הביכורים היו נותנים את הטנא לכהן והוא היה מניחו לפני המזבח. 

לאחר מכן היו הכהן והישראלי מניפים את הטנא. שם היה הישראלי אומר את הנוסח המובא בפרשתנו, " ארמי אובד אבי" בו היה מודה להשם שהביאנו אל הארץ ונתן לנו את כל הטוב. 

ברצוני לנסות להבין את המשמעות של הבאת הביכורים, של הנחתם בטנא, ושל הנחת הטנא בחצר בית המקדש. מה מבטאים הפירות הראשונים? מה מבטא הטנא? מה מבטאת הנחתו המקדש? מה ענין "וענית ואמרת"?

 

ראשית ברצוני להביא כאן אגדה. אגדה שמובאת בתלמוד במסכת בבא בתרא עד',עמוד ב. בשונה מהמקובל כיום להתייחס לאגדות, היו חכמים בישראל שהשתמשו באגדות, כאמצעי להעברת תובנות וחוכמות עמוקים, כך גם בא רבה בר בר חנה והעביר לנו את משנתו באמצעות סיפורי אגדות הנראים מאוד מוזרים במבט ראשון. טוב אז לאחר ההקדמה , הנה האגדה שברצוני להתבונן בה הפעם:

אמר לי תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי, שקלתא לסילתאי אתנחתא בכוותא דרקיעא. אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתה. אמינא ליה, איכא גנבי הכא? אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר הכא ומשכחת לה.

בתרגום חופשי שלי: אמר לי ( הטייעא, זהו ה"בדואי" שמככב באגדות שלו) בוא ואראה לך את המקום שבו נושקים השמים והארץ זה לזה. לקחתי איתי לאותו המקום את הסל שלי, הנחתיו שם והתפללתי. בסיום התפילה חיפשתי ולא מצאתי הסל. אמרתי לו האם יש גנבים כאן? אמר לי, גלגל הרקיע לקח לך הסל, חכה עד למחר ותמצא אותו שוב כאן.

ברצוני לבאר בכיוון הפרשנות של הרב קוק את האגדה, השמים מבטאים את החפץ הכללי, ואת מקום " מושבו" של הקב"ה, והארץ את העניין הפרטי והמעשי, ומקום מושבו של האדם. כשאנו מחפשים את מקום החיבור של שמים וארץ, זה נפלא, אנו מחפשים את המפגש

בין עולמנו הפרטי לחפץ השם הכללי מהעולם. רבה בר בר חנה בא למפגש הזה עם הסל שלו. הסל מבטא את הקניינים הפרטיים של האדם והצרכים שלו. המקום שבו מתחברים שמים וארץ הוא גם המקום המיוחד לתפילה, כי התפילה הינה חוליה מחברת בין הצרכים הפרטיים שלנו, לצורכי הכלל  והיא מחברת בין הנשמה שלנו השבויה בגוף הגשמי לבין צור מחצבתה. בתפילה נמצאת תמצית השותפות של האדם במלאכת תיקון העולם . כשרבה נעמד בתפילה והתחבר בתפילתו לחפץ הכללי, ממילא הוא היה צריך להניח בצד את הסל הפרטי שלו. כמוהו כל מי שנרתם ומתנדב ומתמסר למטרות ציבוריות נעלות, ממילא הוא מקריב מענייניו הפרטיים, במקום ללמוד באוניברסיטה ולעשות תואר לדוגמא, הוא שוכב במארבים בהגנת העם והמולדת. ממילא כשרבה מסיים את תפילתו הוא לא מוצא את הסל הפרטי היכן שהניחו. והלימוד הגדול שרבה בא ללמדנו בזו האגדה, מופיע עכשיו, הטייעא מעודד אותו, גלגל הרקיע יחזיר לך אותו מחר. המהלכים הכלליים שכביכול לקחו לך הסל, שגרמו לך להפסדים פרטיים בשרות הכלל, עוד יחזירו לך את הסל שלך. עוד תגלה שאפשר להשקיע ולא לשקוע, גם בשמים חפצים בהצלחה הפרטית שלנו. ובסופו של דבר כולנו נצא נשכרים יותר בדרך זו.

 

 הקשר בין אגדת רבה בר בר חנה על חיבור שמים וארץ לבין הבאת הביכורים הינו חזק.

א. המקום אליו אנו מצווים להביא הביכורים הינו בית המקדש מקום חיבור שמים וארץ. והוא המקום שממנו נשתת העולם הזה לפי המסורת היהודית.

ב. הפירות הינן הצימוחים שהאדמה הצמיחה לנו מכח הפעולות שאנו עושים כאן בעולם הגשמי. הם בעצם תוצר של חיבור שמים וארץ, הם פרות ההפריה.

ג. ראשית פרי האדמה-לדעת הרמב"ן מופיעה בו קדושת הראשית,  בפירות הראשונים ניכר ביתר שאת הפלא העצום, הנס שהארץ מצמיחה לנו פירות. אנו ברגישים בהם את משק כנפי ההשגחה העליונה.

 אולם אפשר היה לומר הפוך מהרמב"ן ולראות להיפך מזה, החקלאי נוטה להרגיש שהראשית שייכת לנו מכח השתדלותו, כמו שאנו אומרים בעולם התשובה, שללא עזרה ממרום אין באפשרותנו לעשות תשובה, אבל משימת ההתעוררות הראשונה מוטלת עלינו. הסכנה של החקלאי שיחשוב שפרות עבודת האדמה שייכים לו יותר גבוהה מבעלי מקצועות אחרים. ונראה שבזה טעה קין, שהרגיש שאת הקרבן נכון שיקח מהפירות השניים. לכן השם קיבל את קרבנו של הבל שהביא את הראשית לה' ואילו לא קיבל את מנחתו של קין, כי לא הביא את הראשית לה'. 

 

למדנו שהמשימה להביא את ראשית פרי האדמה אל השם, הינה בעצם לאפס כל גבהות אישית מול ה', כל הרגשה שאנו בעצמנו בכלל יכולים לפעול משהו בעולם הזה, אפילו את הראשית השגנו מכח עזרה ממרום.

ד. מובא בגמרא התולה בזכות אחרים תולים לו בזכות עצמו והתולה בזכות עצמו תולים לו בזכות אחרים. כך גם כאן, הראשית -אנו חושבים שהיא שלנו- השם דווקא מצווה אותנו להביאה למקדש. הפרות השניים שלהרגשתנו הם בעזרה ממרום- אותן אנו יכולים לאכול. שהלא לאיזו מטרה השם ברא את כל הפירות המשובחים האלו, אם לא בשביל שנהנה מהם?!

ה.  אנו אומרים בנוסח הבאת הביכורים : וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְ-ה-וָ-ה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ. 

נתינה הינה במתנה, הכל רק מתנה גמורה. נכון, אני אולי זרעתי וגזמתי וקצרתי וכדו' אבל השם לא חייב לי כלום, והכל רק מתנה גמורה מאת השם יתברך. נראה שזו בדיוק מטרת אמירת הפסוק הזה, לתקן את יצר הרכושנות שלנו את קליפת קין. עולמם של החקלאים יותר מסוכן מבעלי מקצועות אחרים, אבל גם הפוטנציאל יותר גדול, החקלאי יותר מכל אחד אחר יכול לחבר שמים וארץ. 

בתחילת פרשת הביכורים במשפט הפתיחה נאמר: 

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ הפרשנים השונים מנסים לעמוד על המילה וענית, למה נועדה? מה היה חסר את היה כתוב רק ואמרת. מהם פרשו שהכוונה להרמת קול, מהם פרשו שזה סוג של תשובה. אור החיים הקדוש מציע עוד פרוש לשון עוני, כאדם פחות שקיבל טובה גדולה ממלך. ומעניין מאוד שלעומת הלשון וענית, המילה ואמרת מבטאת דווקא גבהות. ללמדנו שהבאת הביכורים, הכרת הטוב  והענווה

 מול השם יתברך, מרוממת את האדם ומצמיחה אותו. הפסוק החותם את פרשת הביכורים:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

כיצד נזכה לשמחה, כשנעבוד על הכרת הטוב בלבנו. כשנביא את ראשית פרי האדמה לבית המקדש, כשנשתף את הלוי והגר בברכת השדה שברכנו השם.

אור החיים הקדוש רואה בהבאת הביכורים לבית המקדש רמז לביאת הארץ העליונה:

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר "והיה כי תבא" שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ העליונה על דרך אומרו (משלי ל''א) ותשחק ליום אחרון, כי שמחת עוה''ז אינה אלא הבל ורעות רוח, וחזר ופירש על איזה ארץ מדבר ואמר אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה...

ואומרו ולקחת וגו' על דרך אומרו בס' הזוהר (ח''ב נ''ט) כי כל אשר יעשה האדם מהמצות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו (ישעיה נ''ח) והלך לפניך צדקך, והוא אומרו ולקחת מראשית כל פרי וגו' פירוש לא יקח בידו להקביל פני ה' אלא מדברים המובחרים שעשה בעולם הזה:

אם נחבר את דברי קודשו של אור החיים לדברים שאמרנו למעלה, נבין שהדברים המובחרים שעשינו בעולם הזה, אותם אנו ניקח איתנו לעולם העליון, נקראים כאן ביכורים וראשית פרי האדמה, כי זו המשימה העיקרית, זה האתגר שלנו, להבין שהראשית מאת השם היא. וכשאנו מקדישים לה' את הראשית, השם צובר לנו בטנא האישי, בתיק האישי שלנו, את כל ההתעוררויות הבראשיתיות שלנו.

נמצאנו למדים כאן דבר מופלא ביותר, בעצם בעומק העניין קין צדק. למה הוא צדק בעומק העניין? כי מה נצבר לנו בטנא האישי?

דווקא הביכורים, הפירות הראשונים. אז קין הרגיש רגש מיוחד במינו לפירות הראשונים, רגש אמיתי. אמנם הדרך לחשוף את הנקודה האישית שלנו בפירות הראשונים הינה רק על ידי שנביאם לבית המקדש, ואת זה קין התקשה לעשות. אם התבטלות בעולם הזה הינה אובדן האישיות, הרי שהתבטלות כלפי השם דווקא היא זו שמצמיחה את האישיות שלנו וממלאת את הטנא שלנו בכל הטוב. פלא פלאים!