בס"ד חנוכה התש'פ

עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים. שבט בעברית זהו ענף.  יש לעץ המשפחה שלנו 12 ענפים. לכל אחד מהם כוחות הנהגה והנהגה ייחודיים משלו.  במשך ההיסטוריה התגלו כוחות אלו באומה. ולמרות שהשלטון הקבוע ניתן לשבט יהודה, עמדו שופטים זמניים במשך ההיסטוריה אף משאר השבטים, וכך אומר רבי אליעזר במסכת סוכה כז: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט . בחנוכה הוביל את המרד מתתיהו ממשפחת  חשמונאי. הוא חשפה את כוחות השלטון שנמצאים בשבט הלוי. באותם הימים האויב לא נלחם בגוף האומה אלא בנשמתה. היוונים לא באו להשמיד את עמנו אלא במגמת קידוש החיים שלנו. כוחות ההנהגה הרגילים באומה לא התעוררו משנתם, והכוהנים שומרי משמרת הקודש, היו אלו שהתעוררו לצאת מן הקודש חוצה לקחת את העניינים בידיים וללחום ביוונים. כיצד זה ששאר השבטים לא התעוררו ורק הכוהנים הרימו את נס המרד?
ברצוני לחזור אחורה בזמן הרבה שנים כדי להבין את שורש הדבר.
בזמן חנוכת המשכן הביאו נשיאי השבטים קורבנות נדבה. שנים עשר שבטים לשניים עשר ימי חנוכה. קורבנותיהם כללו גם תרומת עגלות צב. קורבנותיהם גרמו על פי חז"ל חלישות דעת אצל אהרון הכהן. וגם משה רבנו לא התלהב לקבל את תרומותיהם ובמיוחד לא את העגלות. אמנם השם אמר לו שייקח מהם אף את העגלות.
למה משה ואהרון לא התלהבו מכך? יש אומרים משום שבכך הנשיאים "פלשו" לתחום הקודש. פלישה כזו לא שפוגעת במשה ואהרון הלא הם היו גדולי הענוותנים בישראל אלא שהם ראו בזה ערעור יסודות המשכן. פגיעה בהפרדת הרשויות, סכנה ליכולת העמידה של המשכן, יום אחד הדבר יביא את החורבן.
כיצד חשב משה רבינו להסתדר בלי אותם עגלות, כיצד יסחבו את קרשי המשכן?

חז"ל מספרים לנו שכשבאו להקים את המשכן, לא ידעו כיצד לזקוף את עמודי המשכן שכל אחד מהם שוקל כמה מאות קילו, לבסוף עשה משה עצמו כמי שזוקף אותם ומשמים זקפו אותם. מכאן אנו יכולים ללמוד שמשה רבנו סבר שגם בנשיאת המשכן כל שיש עלינו לעשות זה להראות כסוחבים אותו ומשמים ישאו אותו. כשם שארע בנשיאת הארון. בו חז"ל אומרים שארון הברית היה נושא את נושאיו.
לכן נראה שמשה ואהרון לא התלהבו מקרבנות הנשיאים כי לדידם הקודש נושא אותנו ולא להיפך.  וזו גם היתה הטעות שגרמה למותו של עוזא בהעלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד המלך, עוזא חשב שהעגלה נושאת את הארון, ולא היא. ובגלל טעותו כשהוא ראה שהארון עומד להישמט מהעגלה הוא בא לתפוס את הארון ומת במקום.
כנגד זה ציווה השם לאהרן הכהן את ציווי המנורה: וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר . דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת . וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה . וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה . 
בו נרמז לאהרן עם חג החנוכה שעתיד להיות ובו יתגלה לעין כל שהקודש הוא זה שנושא את החול. בחנוכה הכוהנים היו נושאי נס המרד.  בחנוכה הקודש פלש לעולם החול וגילה שהקודש הוא הכוח המחיה את עולם החול.

חג החנוכה מגלה לנו שאפילו באמצע החורף, בגלות, בחושך, בסוף החודש כשתרבות יון שולטת בעולם, ישנו פך קדוש החתום בחותמו של כהן גדול, ישנה קדושה החתומה באומה שאין לזרים יכול לפוגמה. ובעת הצורך היא פורצת לעולם החול ומעוררת את כוחות החיים של האומה. ברוך השם שזכינו כבר לחיות בדור של גאולה. לראות עין בעין בשוב השם את שיבת ציון. הקודש כבר הולך ותופס מקום מרכזי בחיי האומה. בע"ה בקרוב, נזכה להדליק את המנורה בבית שוכן מעונה.

חנוכה שמח. חודש טוב ושבת שלום בעז מלט