בס"ד לפרשת תרומה התש"פ
בארון הברית אומר הכתוב על הכרובים:
וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. (שמות כה,כ)
בשולחן לחם הפנים אומר הכתוב:
וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד. (שמות כה,ל)
ובמנורה אומר הכתוב:
וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. (שמות כה,לז)
ביחס לכרובים נאמר, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו, ביחס ללחם הפנים המונח על השולחן נאמר לְפָנַי תָּמִיד, וביחס לנרות המנורה נאמר וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. מה אנו יכולים ללמוד מפנים אלו, מה משמעותם?
בפשיטות אנו רואים כאן פנים בשלושה מימדים: בכרובים- בן אדם לחברו.
בשולחן- בן אדם למקום,
במנורה - בן אדם לעצמו.
אמרו חכמינו שהכלים רומזים על השררות השונות באומה:
הארון - כנגד כתר תורה.
המנורה- כנגד הנבואה והחכמה, ומלמדת ששכינה שורה בישראל.
השולחן- כנגד כתר המלכות, והשפעת השפע הגשמי, מלמדנו שמקור השפע הגשמי משמים.
בנוגע לשולחן-נראה לומר שהמלך בהיותו עוסק בכלכלת האומה, בעולם הגשמי, הוא עלול להישאב ולשקוע בחומר, לכן הוא צריך להיזהר במיוחד להיות כל הזמן נוכח השם, ולכן המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה ולהיות על ידו תמיד, והוא מצוה לשמוע בקול הסנהדרין והנביאים נושאי דבר השם. לכן בנוגע לשלחן אומרת התורה "לפני תמיד", שיהיה תמיד לפני ה’. ספירת המלכות, היא הספירה העשירית זו שמקבלת מכל הספירות שמעליה, ואין לה מעצמה כלום. וזה ענינו של דוד המלך האומר "שויתי ה’ לנגדי תמיד”. וזה ענינו של מלך המשיח שיבב"א , להנהיג כל עניני הממלכה כרצון השם יתברך.
בנוגע לארון הברית-החכמים אמנם עוסקים בענינים רוחניים וממילא הם עוסקים בתורה לנוכח ה’, אבל הדגש שהם צריכים לקחת לעצמם שיהיו פניהם איש אל אחיו, שינהגו כבוד זה בזה ועוד שהשראת השכינה שורה דוקא ביניהם, וכך מובא בפרקי אבות: רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), אלהים נצב בעדת אל.
ומנין אפילו חמשה, שנאמר (עמוס ט), ואגודתו על ארץ יסדה.ומנין אפילו שלשה, שנאמר (תהלים פב), בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' ומנין אפילו אחד, שנאמר (שמות כ), בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.(אבות ג,ו). וכן מובא בתלמוד:
אמר רבי חמא אמר רבי חנינא: מאי דכתיב (משלי כז, יז) ברזל בברזל יחד? לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה.(תענית ז,א)
נקודת המפגש של תלמידי החכמים עם הקב"ה הינה בתווך שביניהם.
בנוגע למנורה-הפסוק מציין שהאור צריך להאיר על עבר פניה, משמע של עצמה. לעומת המלך שצריך להתכוון להיות לפני השכינה, להיות בענווה כלפי שמיא, ולעומת החכם שצריך להיות פניו כלפי הזולת, או חברותא או מיתותא, לעומתם הנביאים צריכים להתמקד באור שבהם, לא לכלוא את נבואתם.
יש למנורה קשר מיוחד עם אהרן הכהן, הוא היה כמאמר חכמינו אוהב שלום ורודף שלום. מה היתה השיטה שלו? הוא חיפש את האור שבכל אחד, וכאשר האנשים הרגישו שהוא רואה אותם, סופר אותם, מעריך ואוהב אותם, הם יכלו להיפתח אליו.
למעשה לחיינו הפרטיים, בכל אחד מאיתנו יש את הנביא, הכהן, החכם והמלך.
צד הנביא שבנו, ללמוד להיות קשובים לקול הפנימי הנשמתי שבנו, לאהוב ולשמוח בכישרונותינו. וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ. לגלות את החלק אלוה המאיר בנו. ולעזור לאחרים לאהוב את עצמם.
צד החכם שבנו, פוגש את הקב"ה דרך התקשורת עם החברותא, ועם בן/בת הזוג, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו.
צד המלך שבנו, הצד המעשי, יפגוש את השם בענוה והתבטלות להשם, אז תבוא ברכה והצלחה במעשה ידינו. לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד.
שנזכה כולנו בע"ה לפגוש את הקב"ה, לחזות בחזרת השכינה לציון, אֶתְהַלֵּךְ, לִפְנֵי יְ-הוָה בְּאַרְצוֹת, הַחַיִּים.(תהלים קט'ז)
שבת שלום בעז מלט.