בס"ד לפרשת ויקהל התש"פ
אנו רגילים להשתמש בביטוי הזה די והותר, מה מקורו?
מובא בפרשתנו:
וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃
אלא שהתקשו הפרשנים כיצד היתה גם דיה וגם הותר? מדובר בפסוקים על התרומות של זהב וכסף ושאר חומרי גלם שהעם הביאו למלאכת בניית המשכן. האם העם הביאו יתר על הנצרך או בדיוק כפי הנצרך למלאכה? או בסגנון אחר, האם כשסיימו לבנות המשכן נשארו תרומות שלא נוצלו למלאכה?
וכך אור החיים הקדוש שואל:
דים וגו' והותר. הם ב' דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, וכאן אין מקום לומר לא זו אף זו לצד ששניהם סוג אחד ובחינה אחת ואין דרך לעשות סוג א' ב' סוגים כי יש בנשמע הכחשה, ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו'? ועונה:
ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר:
לפי הסבר אור החיים, אכן העם הרבה להביא, אבל השם ראה את הציפיה של כולם שתרומתם תשמש למלאכה ובנס כל התרומות נכנסו לכלי המשכן.
לספורנו הסבר יותר פשטני, לפרושו, אמנם העם הרבה להביא יותר מהצורך, לכן העושים במלאכה יכלו להשתמש בחומרי הגלם ברווחות וכך ניצלו את כל התרומות.
ולדעת המלבי"ם הכוונה בפסוק לומר שהתרומות הספיקו לעשיית כל הכלים הנצרכים ואף נותר מעבר לכך, והנותר שמרו לצורך תיקונים בעתיד של כלי המקדש. פרוש זה תואם את המקובל היום להבין בביטוי "די והותר".
עכשיו נעבור להסברים יותר מרחיקי לכת, הבן איש חי רואה כאן הדרכה כללית לצורת התנהלותנו בעולם הזה וכך כותב:
דהנה האדם יש לו ב' מלאכות בעולם הזה: הא' מלאכה רוחנית, והוא שע"י עסקו בתורה ומצות ומע"ט בונה בשמים עליותיו, שהוא בורא כמה רקיעים וכמה עולמות ומתקן כמה תיקונים למעלה, ועל זאת המלאכה אמר התנא: לא עליך המלאכה לגמור וכו' ע"ש. ומלאכה הב' היא מלאכת הגופנית של צרכי עולם הזה, והנה אם האדם לא יבקש להרויח ממלאכתו כי אם כדי סיפוקו דוקא ולא לאסוף ממון ולצבור הון הנה זה יוכל להתעסק במלאכה הרוחנית כראוי אבל אם הוא יבקש לצבור ממון רב ממלאכה הגופנית למלאת אוצרותיו כסף וזהב, הנה זה לא אפשר לו לעסוק במלאכה הרוחנית כראוי יען שאם הוא יבקש לאסוף הון רב, הנה זה אין לדבר סוף, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, וכן על זה הדרך אין קץ כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו, וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: