היכן היתה נקודת הנפילה של 12 התרים ששלח משה?
מדוע ה' נתן לזה לקרות, אם השם לא היה מצווה על משה לשלוח אותם, האם היתה נמנעת נפילתם?
האם הם שיקרו ביחס לא"י, או ביחס לעמים היושבים בה?
למה כל ישראל קיבלו עונש, על חטאם של עשרה אנשים בלבד ?
מה עושה בתוך פרשתנו מצות הציצית?
ראשית נאמר שחטא מאיסת הארץ הינו חטא אופיני במיוחד לעם ישראל, לא ראינו כדוגמתו בעמים אחרים שמואסים בארצם, או מוכנים בנדיבות שכזו למסור חלקים מארצם לעמים אחרים, לא ראינו כזו השתוקקות להסתובב מחוץ לארץ , אצל אחרים כמו בעם ישראל, למה זה?
אמנם בחסרון הזה ישנו גם יתרון, כי גוי שמרחיק נדוד מחוץ לארצו , משנה בשלב מסוים את הזיקה הלאומית שלו באחרת, וישראל אמנם אוהב את הגלות, אך לשם כך דוקא אינו מתאקלם בארץ הנכר כדי שיוכל להישאר גלותי .
עם שלידתו בנכר (היום קוראים לזה נולד באוטובוס), לא מרגיש כל כך זרות וחוסר חיות מחוץ לארצו, ונראה שהולדתנו במצרים סיגלה לנו באמת יכולת הישרדות גלותית מיוחדת (עברנו את פרעה נעבור גם את זה) מחד, וקישור מיוחד לארץ ישראל שמעל לטבע מאידך , הרב קוק מבאר שהתקשרות לארץ בתהליך טבעי היתה מביאה גם להתנוונות ונבילה לאומית שלנו בארץ ברבות הימים, כמו שקרה עם כל העמים האחרים, והקשר העל טבעי לארצנו נשאר לנצח.
עם שייעודו הלאומי כפי שייעד לו ריבונו של עולם , לא מסתיים בחיי עם על אדמתו, ועוד נכונה לו משימה כלל עולמית, לתקן עולם במלכות שדי, גם ניחן ביכולת התחברות מסוימת לכל העמים והארצות, היהודי מוצא בכל ארץ איזה מימד מארץ ישראל, יש לעם ישראל אפשרות לקבל חיים גם דרך צינורות השפע של שאר העמים, אמנם לא חיים מלאים ושלמים.
עמים שהמבנה הנפשי/רוחני שלהם בנוי למשימות ארציות, ממילא לא צפוי שיבואו לוותר על הארץ שלהם , כי ממנה הם חיים. אבל עם שתביעה רוחנית גבוהה טבועה בנפשו, עם ששואף לקדושה, עלול להרגיש יותר בנוח בגלות, עלול לפחד מהארציות שתפיל אותו בדרגתו.
המרגלים לא למדו את הרב קוק, וגם לא את אם הבנים שמחה, נטיית הלב שלהם היתה להמשיך להשאר במדבר, ללא טרדות הפרנסה, להגות בתורה ולאכול מן, ארץ ישראל הפחידה אותם, הם שיבחו את הארץ , באמרם עליה "ארץ זבת חלב ודבש", ודווקא זה הפחיד אותם, ארץ טובה מידי, יפה מידי, בעלת עוצמה וחיות, אוכלת יושביה, אנו נבלע חלילה בארציות, ותורה מה תהא עליה?
למה ה' ציווה לשלוח אותם, הרי "הכל צפוי והרשות נתונה", אם ה' ידע מראש שהם עתידים להכשל בשליחות, וגם משה צפה זאת, שלכן הוסיף י' ליהושע לשם שמירה מהנפילה הצפויה, אז למה שלח אותם?
מו"ר הרב שרקי אומר, שחטאים אלו גילו את המצב שהעם היה נתון בו מכבר, העם לא היה בשל להכנס לארץ, פחד ממנה ואכן צדק, הראיה לכך היא, שאכן הם באמת לא נכנסו לארץ, אז למה נועדה השליחות?
אם התרים היו הולכים במצוות ה', ומבטלים את נטיית לבם כלפי רצון ה', מגבירים את נקודת האמונה, האומרת שבטח ה' נותן לנו ארץ טובה ואין להרהר אחריו,
שאומרת שאם בא אלי נסיון כלשהו, הרי זה סימן שאני יכול לעמוד בו וכיוצא בזה,
אזי הם היו יכולים להרים את רוח העם, ללכת בתמימות ופשיטות אחר ה' .
אם כן השליחות היתה הזדמנות לגאולה ולא מכשול חלילה.
הזדמנות שפוספסה!
בפרשת ציצית המופיעה בסוף פרשתנו, נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם" באותו שורש בו הם נשלחו לתור את הארץ, ללמדנו שהבעיה שלהם שהם הלכו אחר לבם, חכמינו אומרים שצדיקים לבם נתון בידם והרשעים נתונים בידי לבם. אנו צריכים ללמוד להקשיב ללב, ללמוד לנהל דיונים איתו על רצונותיו/תאוותיו ולהחליט, לשלוט עליו , לכוון אותו ולזכך אותו.
הדרך לכך מתחילה בפיתוח ההקשבה, לשים לב להיכן הוא מושך, ולהעלות להכרה את טענותיו, ומתוך כך לקבל החלטות.
חז"ל מקישים הליכתם לבואם, שכבר בהליכתם הם התכוונו למאוס בארץ, זה לא הנתונים שראו בשטח ששינו את דעתם.הם ראו בארץ את מה שהם רצו לראות, אנו רואים דבר יום ביומו כיצד אנו קודם מסמנים את המטרה, ואח"כ מוצאים הרבה הוכחות לכך.
אלה שקשה הרי כשה' בחר אותם הם היו כולם אנשים, כולם כשרים, היכן היתה נקודת הנפילה שלהם?
אומר רבי חיים בן עטר הקדוש, בצעד הראשון שלהם, הבחירה שלהם היתה האם אנו שליחי ה' או שליחי ישראל, אם היו הולכים בשליחות האל, הם לא היו נופלים, ישנו כח המשלח בשליח שלא היה נותן להם ליפול, כמאמר "שליחי מצוה אינם נזוקים", אבל כיון שהלכו כשליחי ישראל, והעם לא היה בשל להכנס לארץ מצד עצמו, לכן הם נפלו, ולכן גם כל ישראל נענשו, כי החוטאים שיקפו את מצב האומה.
המרגלים חטאו אבל צדקו, הם הרגישו שחזק הוא ממנו , ובאמת המשימה הוסרה מהם, ונשארה לבניהם. אם הם היו מתעלים מעל עצמם והולכים אחר ה', הם לא היו צריכים כלל להלחם על ירושת הארץ, כמו שאומרים חז"ל בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
כדי לזכות לארץ ישראל במלואה עלינו ללמוד אמונה תמימה, לא לתור אחרי לבבנו ועיננו, לא אחרי הפחדים בהשפעת הלב ולא אחרי הרציונליזם הכפרני-עיננו.