מדוע ריבונו של עולם נתן לישראל עונש כה כבד, ללכת 40 שנה במדבר ? האם הוא לא יכל לרחם עליהם ולסלוח להם , הרי הוא אל רחום וחנון ?
בגמרא ( מסכת ברכות לג) מובא האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ,הכוונה שאם השליח צבור בתפילה ,בא לעורר רחמי שמים ,ואומר להשם , הרי אתה מרחם אפילו על קן צפור ,הרי נתת לנו מצות שלוח הקן, אז רחם נא גם עלינו, (המצוה בקצרה, אם אתה רוצה לקחת אפרוחים או ביצים מקן צפור, אזי אתה מצווה לשלוח את האם מתוך הקן לפני שתיקח את הגוזלים ) ,משתקין אותו, הכוונה שאנו לא נותנים לו להתבטא כך כלפי ה'.
מהי הסיבה? בגמרא מובאות שתי הסברות, 1 מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, פרוש- כאילו שריבונו של עולם חס על הציפור יותר מאשר על בריות אחרות.
2 מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות.פרוש- מובן מסגנון תפילה כזה ,כאילו שה' פשוט לא יכול לעמוד מנגד כאשר הוא רואה את הציפור מתייסרת , ולכן צווה עלינו לשלח אותה מן הקן , ולא כך מידותיו של הקב"ה הן גזרות , הן החלטות רצוניות , ולא רגשות שמשתלטות חלילה על קבלת ההחלטות.
או בסגנון אחר הוא היה יכול לברוא עולם שאין בו כלל סבל ולא עשה כך, הוא היה יכול לאסור עלינו בכלל לקחת גוזלים מהקן ולא עשה זאת, וכן על זה הדרך, לכן אנו לא באמת יכולים לדעת מדוע דבר אחד אסר ואחר התיר , אבל ברור לנו שכל המצוות שנתן לנו הן לטובתנו ולטובת העולם.
נחזור לעונש שקיבלו ישראל במדבר, הענישה אצל ריבונו של עולם, אינה כמו שאנו אולי תופסים על פי התנהגות בני האדם , ה' רוצה תמיד את טובתנו , גם כשהוא מעניש אותנו , אין במעשיו מרכיב של התעללות , של נקמנות , או של סערת רגשות שמעבירה אותו על דעתו .
חלילה כמו שלצערנו אנו רואים לפעמים בהתנהגות בני אדם.
כל ענישה אצלו היא הדרכה של תיקון , היא התחשבות במצב אליו הגענו ומתן דרך התקדמות אף ממקומות קשים , לא חפץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה.
לדוגמא העונש בזעת אפיך תאכל לחם, שה' גזר על האנושות בעקבות חטא אדם הראשון, כל בר דעת יכול לראות כמה היא מועילה לאנושות לתקן את דרכיה , כמה הבטלה מסוכנת לבריות , השאיפה שלנו להגיע למקום שבו אנו לא זקוקים ללחץ הפרנסה כדי לעבוד ולתקן עולם במלכות ש-די, להגיע לשלב שהקללה תוסר מאיתנו.
חטא מאיסת הארץ חשף את הדרגה שבה היו ישראל באותו הזמן , הם גילו שאכן אינם בשלים עדיין להיכנס לארץ המובטחת , כמובן שהיושבים בארץ לא היו עצומים מיכולת ה' להכניס את ישראל, אבל הם היו עצומים מכוחות הנפש של עם ישראל באותו זמן להתמודד.
ה' נענה למצב האומה ונתן להם עוד תקופת גיבוש לאומי והתארגנות לכניסה לארץ , במשך אותם 38 שנה שהסתובבו במדבר לא היו להם טרדות פרנסה, כי ירד להם מן כל יום חול וסיפק את מזונם, הם לא היו צריכים לתפור לעצמם בגדים ולא לתקן נעלים , הענן נע מעליהם וסיפק את האקלים האופטימאלי, בארה של מרים נע איתם וסיפק להם מים חיים כפי צרכם. כל עם ישראל ישב בריכוז אוכלוסי , כך שיכלו להתגבש ביחד ולבנות סדרי שלטון וסדרי חברה מתוקנים.כל ישראל היו מחולקים לכיתות לימוד של עשרה אנשים כל כיתה, בהם למדו את מצוות התורה גם רעיונית וגם מעשית. זו היתה תקופה מיוחדת מאוד בחיי האומה, מחנה הכשרה לקראת היעוד הגדול שנכון לה.
בינתיים דור יוצאי מצרים ,שהיה למוד סבל העבדות ,נפטר מן העולם, ובמקומו צמח דור ההמשך שנולד לתוך החרות, שרכש כוחות ועוז לעמוד במבחני ירושת הארץ.דור שההתמודדות עם חיי החולין בארץ ישראל לא תפיל אותו מדרגתו הרוחנית.
למעשה זה גם התפקיד של חינוך ילדינו, בתקופה שאין להם עדיין את טרדות הפרנסה,הבגדים גדלים יחד איתם וכן המנעלים ,אנו נושאים אותם על כנפי נשרים , זו תקופת ההכשרה שתפקידה לסגל עוצמה רוחנית,הבטה נכונה על החיים,דרך ארץ- מידות טובות וסולם ערכים, שיהוו בסיס טוב לכניסה לחיים המעשיים.