בס"ד לפרשת בא התשפ"א
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃[1]
בפרשה מסופר לנו שבמסגרת ההכנות ליציאה ממצרים, ה' בתחילת חודש ניסן מורה למשה ולאהרן לצוות על בני ישראל שכל משפחה תיקח לה שה בי' בניסן תשמור אותו עד ליד' בניסן ואז תשחט אותו, את דמו ישימו על מזוזות פתחי הבתים, מהשה הזה יכינו את הארוחה האחרונה שלהם בארץ גושן ויאכלו אותו עם מצות ומרורים. הפסח שעם ישראל חוגג לדורות משמר משהו מהחוויה המיוחדת הזו.
בע"ה ננסה להבין למה ה' ציווה עלינו לקחת שה דוקא, למה צווינו לקחתו כבר בי' בניסן ארבעה ימים לפני שנעשה בו שימוש?
את התאריך הזה אנו נפגוש שוב ארבעים שנה אחר כך בכניסה לארץ ישראל:
וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ.[2]
התזמון הזה מאיר לנו שהכניסה לארץ באה להשלים מהלך, להביא את יציאת מצרים לכלל סיום. יהושע בן נון מיד לאחר הכניסה לארץ ארגן מבצע מילה, ומל את כל הגברים שלא נימולו בימי המדבר. ואז הגיע הפסח הראשון שעם ישראל חגג בארץ:
ט וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.[3]
חרפת מצרים נגולה מאיתנו ואיתה גם המן שליווה אותנו ארבעים שנה סיים את תפקידו.
נחזור אחורה בזמן 441 שנה מיהושע או 401 מיציאת מצרים ואנו פוגשים את אברהם אבינו עושה ברית מילה במצוות ה'. ביום השלישי לברית נגלה אליו ה' לרפאותו ולבשר על לידת יצחק שתהיה בדיוק שנה אחר כך. על פי חז"ל יצחק אבינו נולד בפסח. גם המצות שלוט אופה לאורחיו הלו הם המלאכים שבבוקר קודם ביקרו את אברהם מוסבר בכך שפסח היה אז. יוצא שהוא עשה את הברית בי"א בניסן באותו תאריך שיהושע עושה ברית לבני ישראל.
ראינו עד כאן שההיסטוריה חוזרת, אבל טרם ראינו הסבר למה בעשור לחודש היה צריך להילקח השה. בזוהר הקדוש מקשרים את העשור לחודש ניסן עם העשור לחודש תשרי, הוא יום הכיפורים. וכך מובא: אָמַר רַבִּי אַבָּא, בִּזְמַן שֶׁמֵּאִיר הַיּוֹבֵל לַלְּבָנָה, שֶׁכָּתוּב בַּיּוֹבֵל, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא.[4]
דברי רבי אבא סתומים וצריכים ביאור, ראשית נראה שהקשר בין יוה"כ לי' בניסן שביום הכיפור כשמו כן הוא יום שבו ה' מכפר לנו על כל חטאינו, כמוהו בזמן יציאת מצרים עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה ובעבודה זרה והיה צריך לכפרה. וחכמינו אמרו שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי[5] ועוד אמרו שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה[6]. חז"ל מציינים שהשה היה אחד מאלילי מצרים, ולקיחתו ושחיטתו לשם ה' ביטאה שחרור מהעבדות למצרים ואליליה. יום כיפור של שנת היובל היה מיוחד מאוד, זהו היום שבו אנו קוראים דרור בארץ לכל יושביה, בו היו משתחררים כל העבדים וחוזרים לביתם ונחלתם. ובכן זה ממש אותו ענין כמו ביציאת מצרים!
באמת לקיחת השה צריכה עיון, מחד הוא היה אחד מאלילי מצרים, מאידך אנו רואים שהוא היה תועבת מצרים, כך ראינו כשמשפחת יעקב הגיעה למצרים ויוסף ביקש מהם לספר לפרעה שהינם רועי צאן כדי שפרעה ישלח אותם לגור בארץ גושן.[7] וכך גם מתבטא משה רבנו כשפרעה מציע לו שבני ישראל יזבחו את זבחיהם בתוך ארץ מצרים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָֹה אֱ-לֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ:[8] אז השה היה אליל או תועבה?
נראה לומר כך: מצרים הינה ארץ נטולת גשם, ממילא היא מעוטת שטחי מרעה ורוב מחייתה מגידולי השדה, לכן מובן שלעובדי האדמה האלו זו תועבה רועי הצאן. אך כיצד השה נהיה לאליל? הם האמינו באלים רבים, בתוכם ישנם אלים "טובים" ואלים "רעים", יתכן שכך היה בשבילם השה. אפשרות נוספת להבין, הכבש הוא המזל של חודש ניסן, והמצרים האמינו במזלות, אז הכבש הוא "האליל של החודש הזה" לשיטתם, ומעשה בני ישראל בעשור לחודש מהווה קריאת תיגר על אמונתם, ממילא זו מעלתו שבזה עם ישראל התחיל תהליך שחרור מנטלי מהאמונה באלילים או במזלות. עוד נראה קשר בין התרבות המצרית, עם של עבדים, לבין הכבש. הכבש כשמו כן אופיו, הוא מאוד כנוע ועדרי. כשעם ישראל לקח את הכבש והקריבו לה', הוא בעצם אמר אנחנו מתבטלים ונכנעים רק לבורא העולם.
לסיכום: עם ישראל התחיל את ההכנה המנטלית ליציאה ממצרים בעשור לחודש ניסן, ועם ישראל השלים את המהלך ארבעים שנה אחר כך כשחצה את הירדן בואכה ארץ ישראל. לקיחת השה היתה פעולת שחרור וגמילה מהע"ז וסללה את הדרך ליציאה לחרות.