בס"ד לפרשת יתרו התשפ"א
כבר דברנו בעבר בענין הדיברה הראשונה "אנכי" האם היא מכלל תרי"ג מצוות התורה או לא. בעל הלכות גדולות (בה"ג) לא כולל אותה במצוות התורה ולעומתו הרמב"ם הרמב"ן כן כוללים.
ברצוני להתבונן במחלוקת זו ולנסות להבין את ענינה.
נראה שבה"ג שלא כולל את "אנכי" במצוות התורה, יאמר לנו שהדבר דומה לעבד שיבוא אל המלך ויבקש לקבל שכר על זה שהוא מכיר בכך שהמלך הוא המלך. יאמר לו המלך זו המציאות, זו עובדה! איזו זכות יש לך, או איזו עבודה עשית, בכך שאתה מכיר במציאות כפי שהיא. כל עולם המצוות מתחיל מהכרת המציאות הזו, עכשיו שאתם מכירים במלכותי קבלו מצוותי, אבל קודם לכך אין כלל מקום למצוה שתהיה קיימת.
ומה יענו לו הרמב"ם והרמב"ן שכן מונים את "אנכי" במצוות התורה?
יאמר לו הרמב"ם, דע לך שאף אני לא מחשיב במנין המצוות את המצוות הכלליות, אלו שכוללות כמה וכמה מצוות, כי פרטיהן כבר מנויות במצוות, כך לדוגמא מצות התשובה או מצות ישוב ארץ ישראל, דוקא בשל חשיבותן וכוללותן אינן נמנות. אז למה "אנכי" זו כן נחשבת מצוה? כי מהותן של המצוות הינה העבודה, בין אם היא עבודה בפועל ובין אם היא עבודה שבלב. נכון שמלכות ה' זו עובדה זו המציאות שממנה מתחילות כל המצוות כולן, אבל לבן אנוש זו עבודה להאמין במלכות ה' ולחיות את זה.
יאמר העבד למלך אמנם אתה צודק שהיותך מלך זו מציאות, אבל זה שאני חי את זה, שאני מאמין בך, מזדהה איתך, רצוני הפנימי להיות עבדך-זו כבר עבודה. לאמיתו של דבר נראה שהרמב"ם יאמר שלא רק שזו כן מצוה , זו המצוה הכי חשובה בתורה, כל שאר המצוות תפקידן להכשיר אותנו ולהביא אותנו לקיום מצוה זו בכל נפשנו ומאודנו. לכן פתח בה הרמב"ם בספר המצוות כמצוה ראשונה. לכן כותב הרמב"ם בפתיחת היד החזקה בהלכות יסודי התורה: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.[1] ובכיוון זה גם מבאר אור החיים ש"אנכי" הינה עיקר ושורש כל מצות עשה.
עוד נראה לומר שבדור כמו דור יוצאי מצרים ההכרה במלכות ה' הינה אכן מחויבת המציאות ודברי בה"ג אכן נכוחים, איזו מעלה יש לאדם שראה את מכות מצרים, עבר בתוך הים בחרבה, עמד ושמע את הקב"ה מכריז "אנכי" שתה מבארה של מרים, ואכל לחם אבירים ארבעים שנה ועוד, בהכרה במלכות ה'. זו המשמעות של כפה עליהם הר כגיגית במעמד הר סיני. אבל ככל שהשנים עברו ובמיוחד מאז שאין נבואה נפרצת והשכינה בגלות, ההכרה במלכות ה' נהייתה יותר ויותר עבודה, ולכן יתכן שלדור יוצאי מצרים צודק בעל הלכות גדולות בדבריו, אבל לדורנו אנו להאמין, לחיות, להזדהות, לרצות את "אנכי" זו פסגת החלומות. זו הנחת הכתר (הקורונה) בראש המלך.
אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, צודק בה"ג שההכרה במלכות השם היא הבסיס לכל המצוות כולן, רק לאחר ההכרה במלכותו יש מקום לכלל מצוות. וצודקים הרמב"ן והרמב"ם שזו המצוה הכי תכליתית, שכל המצוות כולן באו להכשיר אותנו כדי שנזכה לקיים את מצוות "אנכי" בכל נפשנו ומאודנו.
מסתובבת שאלה כבדה בציבור; האם היהדות כפייתית מחייבת או לא? האם חופש הפרט גובר על דרישות התורה או לא? כולם יודעים שבמדבר סיני סקלו באבנים את מחלל השבת; זו כפייתיות ותובענות גמורה. אבל לעומת זאת בכל ההיסטוריה מאז לא ידוע לנו על גזר דין מות שהוציא בית הדין למחללי שבת. התשובה ככל הנראה לזה שבמדבר סיני כולם הכירו במלכות השם ולכן ברור שישנה תביעה מכולם לקיים מצוותיו, אולם כשהתרופפה האמונה בה' במשך הדורות גם התביעה מ והכפייה על כל יהודי ויהודי התרופפה. אומנם אין לראות במצב הזה מעלה אלא חסרון; אבל גם תועלת צומחת מכך, כי כל יהודי כיום שמקבל את מלכות ה' עליו, עושה זאת מאהבה והזדהות ופחות מיראת בית הדין של מטה או מעלה.
וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַי-ה-וָ-ה לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה. וְהָיָה יְ-ה-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-ה-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.[2]