בס"ד ערב פסח התשפ"א
אנו מצווים בפסח "והגדת לבנך"[1], הילדים תופסים מקום מרכזי מאוד בהגדה. גם לילד שבתוכנו אנו צריכים להגיד, צריכים לדבר איתו. בארבעת הבנים האחרון החביב הוא זה שאינו יודע לשאול, הוא יותר תמים מהתם, הוא אפילו לא שואל. מובא בחז"ל שפסח הינו החג של העבר, שבועות של ההווה וסוכות של העתיד. בפסח אנו מתחברים למי שגאל את ישראל. בשבועות לנותן התורה ובסוכות למי שיקים לנו את סוכת דוד הנופלת ויושיבנו בסוכת הלוויתן. אז מפסח התקדמנו לשבועות וכן משבועות לסוכות. אז למה מסוכות לרדת ולחזור חזרה לפסח, לעבר?
אלא ברור שהאתגר הוא להמשיך כל הזמן לעלות במסילה העולה לימות המשיח ולחיי העולם הבא, ובכל חג אנו מחדשים חלק אחר בנפשנו ובעולם, ועולים עוד שלב, אייך פעם התבטא הרב קרליבך, כל פעם שאני מגיע לחג כלשהו, אני מתבונן ורואה שזהו החג הכי נפלא בשנה ללא כל ספק, ואז מגיע חג אחר ושוב אני רואה שזהו החג הכי נפלא.
באביב אנו יוצאים לשדות, נושמים את ריחות הלבלוב והפריחה, מתחברים להתחדשות הבריאה, ולילדות המתחדשת שבתוכנו ומברכים את ברכת האילנות. בפסח עם ישראל נולד, והלידה היתה ממש כמו קריעת ים סוף, ובהגדה אנו מרעננים את זיכרונות הילדות של העם. גם קצירת העומר במוצאי חג ראשון של פסח, היתה אחד האירועים הלאומיים הכי מכוננים בשנה. בה אנו מתחברים לטבע המלבלב.
אנו בפסח אוכלים את המצה, הנקראת בחז"ל לחם האמונה[2], האמונה נמצאת בקומה הכי גבוהה מעל לחכמה בינה ודעת, היא מחברת אותנו לכתר -הספירה הכי עליונה. מאז יציאת מצרים עם ישראל הלך והתעלה. אחר כך זכה לאכול את המן, "לחם אבירים". המן הכשיר את ישראל לקבל את התורה[3]. עם ישראל התעלה ודוקא לכן קיבל את המן שהוא כבר מספירת החכמה, הנמוכה יותר מהכתר. אנו התעלנו ודבר השם נעשה יותר מוחשי וקשור לקרקע. כשעם ישראל היה בבחינת ילד-זכה להתחבר לכתר, ושהעם התעלה והתקדם-התחבר לחכמה הא-לוהית ולקבל את התורה.
בתקופת הילדות אנו עוד לא שותפים פעילים בתיקון העולם, גם לא מבינים הרבה דברים, אבל מחוברים לקב"ה בקשר עמוק (לכתר) כמו שהגדולים לא יודעים להתחבר. כך בפסח אנו זוכים לחדש את קשר הנעורים, את אהבת הכלולות לדוד. לא בכדי נהגו ברבות מקהילות ישראל לקרוא את מגילת שיר השירים בשבת חול המועד פסח, מגילה שכל כולה שיר אהבה בין עם ישראל והקב"ה.
כפרטים, עם ישראל עוד לא התפתח הרבה ביציאת מצרים, בפסח, אבל האומה ככלל, יצאה לחרות עולם, קבלה את האופי הנצחי שלה, ונדבקה בה', מבחינת עם ישראל ככלל, פסח נמצא בפסגה.
גם מבחינת הנוכחות הא-לוהית בעולם, גילוי ניסים שמעל לטבע, שידוד מערכות הטבע, פסח הוא הגדול מכולם. הניסים הכי גדולים שנעשו לישראל במהלך ההיסטוריה, התרחשו בחודש ניסן ובחג הפסח. ההכנה לזה מצידנו היא בבניית אמונה תמימה, בהתחברות שלנו לימי הנעורים שלנו כפרטים וכאומה. כמו הילד שתולה את כל יהבו בהוריו וזוכה לשפע ללא תלות בזכויותיו. ככל שאנו נהיה בעמדה שפלה יותר מול ה', בהתבטלות ובתמימות כך ירד עליהו שפע, אור וחסדים שמעל לכל הכלים.
כבר שאלתי בעבר האם פסח הינו חג של תחילת הדרך או סוף הדרך? מחד, ההקפדה על איסור החמץ רק לשבוע אחד של הפסח, וכל השנה מותר החמץ, ובחג השבועות היו מביאים את מנחת שתי הלחם שהיא דוקא היתה עשויה חמץ. מאידך, חכמינו לימדונו שהחמץ רומז ליצר הרע המלווה את האדם מתחילת דרכו בחיים, והשאיפה להיגמל ממנו ולהגיע למצה, אלא שבתחילת הדרך אפשר גם ללמוד שלא לשמה, עד שנגיע ללמוד לשמה. וכבר כתבתי על כך בעבר והבאתי כמה תשובות לדבר.(המצה סוף או התחלה)
לפי דברינו כאן, נראה לומר שאמנם מצד העולם הזה, התכלית להגיע ללחם החמץ, לחיי פאר והדר של קדושה. אולם מצד עבודת ה' שלנו, מידת התמימות שלנו, דוקא המצה הפשוטה והענייה היא המבטאת את התכלית. אפשר לומר שאמנם ככלל החגים הינם מעין ימות המשיח והשבת מעין עולם הבא[4], אולם בתוך החגים הפסח הינו מעין עולם הבא ושאר החגים מעין ימות המשיח, ולכן פסח הוא החג היחיד הנקרא בתורה שבת.
אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, קרי אנו בעלי חכמה, בינה ודעת, אנו צריכים בפסח לספר ביציאת מצרים, לשתות ארבע כוסות יין, לאכול את מצת האמונה, להיזכר בניסים ובנפלאות שעשה ה' לנו, לעורר את האמונה התמימה שבנו. ומתוך כך נזכה ל: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.[5]
שבת שלום וחג שמח בעז מלט