בס"ד עש"ק פרשת במדבר התשפ"א

פרשת במדבר עוסקת בין השאר בסידור חניית עם ישראל במבנה מסודר סביב המשכן:

וַיְדַבֵּ֣ר יְ-הוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יַחֲנֽוּ׃^[1]

אנו מבינים שבמחנה ובמדבר חשוב מאוד הסדר, דוקא כי המציאות חסרת סדר. חשוב שלכל שבט ומשפחה יהיה הדגל שלה כדי שהאנשים יוכלו בנקל לחזור לביתם אם הלכו לדבר מה. וכך כותב רש"י :

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ. חז"ל גם למדו מכאן ששמות האבות היו חקוקים על הדגלים. למה גם נצרכו אותם אותות/אותיות אבותם להיות על הדגלים?

עונה הבן איש חי :לרמוז שכל ישראל צריכים לתפוס מדת האחדות ולהיות כולם כאיש אחד ובזה יתרומם דגלם וקרנם למעלה כי כשישראל הם באחדות אחד אזי אפי' אם הם חוטאין לא יגלם הש"ית מעל שולחנו וימסרם ביד אויב.^[2] ונראה שהתורה באה להדגיש את חשיבות האחדות כשציינה שלכל איש יהיה את דגלו שלו, ולא יהיה הדגל סיבה להתבדל אחד מהשני אלא להתגדל באחדות. להרים רק את דגל האחדות בלי הדגל של כל אחד ואחד, זה קל להרמה ומהיר לאבדה. להרים את הדגל הפרטי תוך התנתקות מהכלל כנ"ל. אולם המיוחל הוא: אִ֣ישׁ עַל־דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם.

מובא במדרש רבה :בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, וְהָיוּ כֻלָּם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, י): דָּגוּל מֵרְבָבָה, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲשׂוּיִם דְּגָלִים דְּגָלִים, הִתְחִילוּ מִתְאַוִּים לִדְגָלִים, אָמְרוּ אַלְוַאי כָּךְ אָנוּ נַעֲשִׂים דְּגָלִים כְּמוֹתָן, לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, אָמְרוּ אִלּוּלֵי הוּא מַגְדִּיל עָלַי אַהֲבָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כ, ו): נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וגו', אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נִּתְאַוִּיתֶם לַעֲשׂוֹת דְּגָלִים, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם, (תהלים כ, ו): יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ, מִיָּד הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לְמשֶׁה לֵךְ עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ.^[3]

מהם אותם דגלים שנשאו המלאכים, למה נתאוו ישראל גם לדגלים כמותם?

מבאר השם משמואל: ענין הדגלים כמו בגשמיות שידע התועה מן המחנה לשוב אל מחנהו בנקל ע"י שרואה סימן דגלו, כן ברוחניות שצורת האדם המעלה להיות דבוק בהש"י, אך צורכי גופו הם המונעין את האדם מהדביקות ע"י טרדות מטרדות שונות שע"ז נאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ע"ז באין הדגלים לפועל דמיוני שהענין האלקי יהי עומד תמיד לפני עיניהם כדמיון דגל של המחנה ושבאמצעותן בנקל יהי' לו לשוב לדביקתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בראשונה, והיינו שראו את מלאכי השרת עשוים דגלים דגלים, היינו שצורת המלאך להיות תמיד דבוק בה' באין מפריע כל אחד בשורשו איש על מחנהו ואיש על דגלו, כן התאוו ישראל שיהי' תמיד מאיר נגד עיניהם הענין האלקי לשוב לדביקתן:^[4]

השם משמואל מבאר את המדרש, עם ישראל התאווה לדגלי המלאכים, אצלם רצון ה' עומד תמיד נגד עיניהם, גם עם ישראל ביקש כמותם להיות דבוק בה'. כמו שאומר נעים זמירות ישראל : נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְ-הוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.^[5] הפסוק הזה אומר דרשני, לכאורה אם בשם ה' נדגול, אז בכך נוותר על הדגל הפרטי שלנו, חלילה נאבד את משאלותינו, אומר לנו תהילים, דוקא כך ימלא ה' כל משאלותיך, כי התבטלות למקור החיים שלנו איננה ויתור על העצמיות והייחודיות שלנו אלא דוקא העצמה שלה.

אפשר גם להתבונן בכיוון ההפוך, ההכרה שלכל אחד מאיתנו יש את הדגל המיוחד שלו, את המקום המיוחד שלו, אף אחד לא יקח לי את מקומי, היא הנותנת לנו את היכולת לקבל את מקומו של הזולת, והיכולת להתאחד כולנו למחנה אחד. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.[6]

שבת שלום בעז מלט