בס"ד ערב שבת פרשת שלח
כיצד בכלל אפשר להעמיד את טובת הארץ לשאלה? אחרי שהקב"ה נתנה לנו וציין את שבחה. ? כיצד משה רבנו מבקש מהמרגלים לבדוק האם הארץ טובה או לא ?
ראשית, נראה ברור שמשה רבינו כשלעצמו לא הטיל כל ספק בטובת הארץ, ולדידו אין צורך לשלוח אנשים שיבדקו את טיב הארץ.
שנית , משה אומר להם לתור את הארץ, תחפשו ותנסו לראות את מעלותיה, את יתרונה על שאר ארצות..
הוא בטוח שאם הם יבואו אל הארץ בפתיחות בלי דעות קדומות, לא תצא תקלה מתחת ידיהם. הלא השם אמר לנו שהארץ טובה אז בודאי שלא יתגלה בה חסרון, ובלבד שלא יבואו עם דעה קדומה.
אתם מכירים את זה שבדרך כלל כשאנו חלילה פוסלים דברים או אנשים, הסיבה לזה היא, כי אנו באנו עם תזה מוקדמת ורק חיפשנו בשטח ראיות להצדיק את התזה שלנו? אמנם יתכן שבאנו נקיים בלי דעה קדומה ובכל זאת ראינו משהו שלא מצא חן, זה אפשרי בדברים או אנשים שיש להם גם חסרונות אבל לא יתכן בנוגע לארץ החיים.
אכן כך לימדונו חכמינו ואמרו שכשם שהם חזרו מהמסע להוציא דיבה כך כבר היתה דעתם מתחילה כשהלכו לראות הארץ[1].
בעצם הבעיה השורשית שלהם היתה חוסר תמימות עם השם.
התמימות הינה מידה מאוד שורשית ויסודית ביהדות. כבר החטא הראשון בהיסטוריה היה בעצם ביטוי של חוסר תמימות, כי מה זה משנה איזו תועלת תצמח לנו מאכילת עץ הדעת, הלא השם יתברך אמר לנו לא! וכי אנו יודעים טוב ממנו מה טוב לנו?! וכי יתכן שהוא לא רוצה בטובתנו?!
בתורה הציווי תמים תהיה עם ה' אלוהיך נאמר בהקשר לדורשי העתידות. אם אנחנו יודעים מה השם רוצה מאיתנו שוב אין לנו כל טעם וענין לעסוק בשאלה האם זה ריאלי, מעשי וכדו' עלינו רק להפעיל שיקולים אייך לעשות ולא אם לעשות.
נכון כשאיננו יודעים מה השם מצפה מאיתנו, ידיעת העתיד אכן מעסיקה אותנו, האם נצליח בתוכניות שלנו או לא, האם אנו בכיוון הנכון. גם כשהיו בקרבנו נביאים היכולים לומר עתידות, הלגיטימיות לשאול אותם היתה בדברי הרשות, במצבים שאינם לא חובה ולא מצוה.
ברור שהשם מצפה מאיתנו להיות מחוברים לקרקע, לבחון ולבחור את הדרך לבצע דברים בצורה הגיונית לפי המצב בשטח, אבל לא לבחור את המטרה, ולא להחליט מהשטח אם המטרה מעשית כאשר השם כך ציווה עלינו.
פרשת ציצית שגם מופיעה בפרשתנו באה להזכיר לנו לא להמשך אחר אותם דעות קדומות, נטיות לב בלתי מתוקנות, ולא תתורו אחרי לבבכם.
מהי התמימות המתבקשת מאיתנו?
הנושא ארוך ונשברו על זה הרבה קולמוסים, אבל בקצרה: במישור האמוני, התמימות משמעה להיות שלם עם השם, תם כמו שלם, כך כותב אונקלוס ועוד פרשנים. להיות שלם זה אומר לחיות בהכרה שה' יודע מה הוא עושה בעולם, כל מצוותיו שציוונו הן לטובתנו, אין מי שרוצה ויודע את טובתי יותר ממנו. הוא ברא אותי בדיוק מושלם עם הכישרונות והתכונות המתאימים למה שיעד אותי בעולם, גם מאורעות החיים שאנו עוברים מכוונים על ידו במדויק כדי לאפשר לנו לממש את יעודנו בעולם.
בעולם המידות, התם עומד כנגד הערום. לכן מי שהסית את אדם הראשון מתואר בפסוק כערום מכל חיית השדה. זה מצחיק אבל דוקא הערום הוא מי שמסתיר את עצמו. השם משמואל מגדיר את התם כמי שחיצוניותו ופנימיותו שוים. [2]אני חושב שהעבודה על התמימות מתחילה בהתבוננות שלנו פנימה ובחינה מתמדת של עצמנו האם אנו מקרינים ומשדרים את שאנו גם בפנים.
אז המסקנה שצריך להיות דוגרי? מה שאני מרגיש בפנים לשדר בחוץ? זה נחמד להיות דוגרי אבל לא תמיד. לפעמים כשיש סתירה בין החוץ לפנים, המשימה איננה לשנות את החוץ אלא את הפנים, נגיד שיש לי הקפדה בפנים על מישהו, אני יכול, אומר הרמב"ם, ללמד עליו זכות ולסלוח לו, ואני יכול לדבר איתו דוגרי, בכבוד ובנועם, ולשאול אותו למה עשית לי כך וכך? ברור שהחיים מורכבים, ולא תמיד יש לנו עצה ופתרון לסתירות בין החוץ והפנים, אבל מה שאנו כן יודעים שהשם מצפה מאיתנו להיות תמימים.
אתם המרגלים לטובת הענין, פוחדים לאבד את המשרה שלכם? פוחדים בכלל מההתמודדות עם החיים בארץ ישראל? מרגישים שאתם כמו חגבים? תהיו כנים ותמימים, תגידו לה' זאת ואף לבני ישראל: הארץ שהלכנו לראות ארץ נהדרת מלאה חיים, פרותיה מדהימים, היא מגדלת אנשי מידות טובות, והיא אוכלת את הרשעים, מפחיד אותנו להיכנס לארץ, אנו חוששים לאבד את עמדתנו הציבורית. גישה כזו היתה מביאה לסוף הרבה יותר טוב לסיפור הזה.
זה מדהים באמת כיצד הארץ הזו אוכלת את יושביה, כיצד היא שממה כל אותם השנים שאנו היינו במרחקים. כיצד היא מאירה פנים לבני ישראל השבים הביתה לאחר שנות נדודים כה רבים, ואפילו כיום כיצד היא מתנהגת עם העזתים, ולעומת זאת הארת הפנים שלה ליהודים.
תמימות גוררת תמימות, וכנות גוררת כנות. ככל שנסגל חיים יותר תמימים כך גם נקבל. כמו כן בנוגע ליחסנו אנו לארץ ישראל, אם נדע לגשת אליה בתמימות גם נגלה שהיא שלמה איתנו, טובה הארץ מאוד מאוד.
היא תביט אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה.
היא תגיד - "אתה עייף מן המסע
אל תפחד אני חובשת את פצעיך"
היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה
אמא אדמה
היא תביט אלי טובה וחכמה
היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה.[3] שבת שלום בעז מלט