בס"ד

לפרשת ראה התשפ"א

אחרי שאנו רואים שאפילו רשעים בחייהם שעברו עברות קשות מאוד יש להם חלק לעולם הבא, אחז המלך-חזקיהו המלך הכניסו, מנשה המלך- לדעת רבי יהודה במשנה , אבשלום-דוד אביו הכניסו, ועוד כהנה רבים. במיוחד בדורנו שרוב ככל פורקי העול הינם תינוקות שנישבו, גדלו באווירה ובסביבה של כפירה, והאמונה בקב"ה התרופפה. אפילו ילדים שגדלו בבתים של שומרי תורה ומצות, שהטענה כלפיהם יותר גדולה כיצד זנחו את דרך הישר, גם הם תינוקות שנשבו, הקב"ה מסתיר את פניו, אין חזון נפרץ עדין בימינו, ולכן הם לא מרגישים שהם עושים רע. בנוסף לזה מכח הערבות בעם ישראל, גם הנחשלים מאחור יקבלו דחיפה או משיכה ויצליחו לסיים את מסע הכומתה, כנסת ישראל תדאג בע"ה לבלתי ידח ממנו נידח.

אז אם כולם יגיעו לקו הסיום , למה להתאמץ? למה לעבוד קשה? למה להיות פראיירים של כולם?

תשובה ראשונה: כדי לא לאכול לחם בושת! בלשונם של חכמינו נקרא: נהמא דכיסופא. ואל יהיה דבר זה קל בעיננו, לאכול עם כולם מהפריסה שאחרים טרחו ועמלו עליה ואנו לא, זה יהיה מאוד לא נעים ולא קל, יש כאן בושת מהאחרים שהגיעו בכוחות עצמם. יותר מכך בושת מאלו שממש בזכותם אנו הגענו לקו הסיום, ולפעמים יתגלה לנו שאלו ממש אותם אנשים שאנחנו ירדנו לחייהם וצחקנו עליהם, יותר מכך לאין שיעור, הבושת מהקב"ה. הוא שרואה הכל ויודע הכל, יודע מה היינו מסוגלים לעשות ולא עשינו, מה היה היעוד שלנו. רבותי, אנו לא באמת קולטים את גודל הבושת שנרגיש מול הקב"ה, הבושות שאנו חווים בעולם הינן רק טעימות על קצה המזלג ממה שעתיד להיות. חבל לנו להגיע לשם.

תשובה שניה: בסדר, נגיד שהגענו כולם לעולם הבא, כולנו נהנים מזיו השכינה. אתם יודעים כמה היכלות יש בעולם הבא? כמה דרגות של זיו או של עונג? אנחנו יודעים כמה קשה יהיה לנו לראות את חברינו או קרובינו נמצאים בהיכלות גבוהים, נהנים עונג עילאי ואנו חלילה בגלל כמה רגעים של התפתות להבלי העולם הזה, נסתכל עליהם בקנאה שאין כדוגמתה?

תשובה שלישית: כל מה שאנו פועלים יותר לזירוז הגאולה, לתיקון העולם, בעזרה לאחרים להגיע לקו הסיום- אנו מקצרים את הסבל בעולם, ובמיוחד הצדיקים שבו סובלים, אנו מזרזים את ביאת המשיח ומאריכים את ימי השלום והשלווה בעולם, ומתוך כך הסיפוק שיהיה לנו על תרומתנו למשימה הכללית יהיה גדול שבעתיים. הלא אנו חיים בעולם בשני מישורים, המישור הפרטי, ממנו המימוש העצמי, והמישור הכללי, בו אנו מהווים נדבך בתיקון העולם בכללותו. לחלקנו בתיקון הכללי ישנה מעלה מיוחדת במינה ומתוך כך גם סיפוק ועונג שאין כדוגמתם במישור הפרטי.

משה רבנו פותח את פרשת ראה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְ-הוָה אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.

נראה שהמילה החזקה בפסוק הינה "היום" כהכרזת המוכרים " רק היום, רק היום, רבותי" הבחירה שלנו מתרכזת רק ב"היום", מה שהיה היה, למה נתרכז בו ונישחק, מה העתיד טומן לנו אין לנו מושג, היום אנו יכולים לבחור בברכה, בחיים.

הברכה אשר תשמעו- הפשט נראה שכאשר נשמע למצוות ה' אז נזכה לברכה, אבל אפשר גם להבין שהברכה הכי גדולה היא שנזכה לשמוע יותר טוב.

האם יש לנו דרך לדעת כמה לחם בושת יהיה לנו בעולם הבא?

יש איזה עקרון משפטי כזה שלא שופטים את האדם על אותו מעשה פעמיים, כמו כן נראה שככל שאנו יותר חווים את לחם הבושת מהקב"ה בעולם הזה, יותר מרגישים את טובת השם שגומל איתנו, יותר מרגישים שההצלחות שלנו בעצם הינן חסדי השם, שללא עזרתו לא היינו מצליחים לעשות כלום, כך נזכה בעולם האמת פחות לחוות את חווית לחם הבושת.

נסיים בדברי ישעיה הנביא מהפטרת השבת:

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב.

לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם.

הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים.

שבת שלום בעז מלט.