בפרשת כי תבוא משה רבנו מצווה על ישראל, לאחר שייכנסו לעבר הירדן המערבי, לערוך את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל ובהר גריזים. במעמד זה חצי מן השבטים עמדו על הר עיבל וחציים על הר גריזים, הלויים עמדו בתווך ואמרו את הקללות לכיוון העומדים על הר עיבל ואת הברכות לכיוון העומדים בהר גריזים, והשבטים בשומעם ענו אמן. בפרשה מפורטות בעיקר הקללות – חכמינו ספרו כאן תשעים ושמונה קללות – ואילו ברכות נאמרו רק שלוש עשרה, ובלשון כללית. המקבילה לפרשה היא בפרשת בחוקותי, ובה נאמרו ארבעים ותשע קללות, בדיוק חצי מאלו שכאן.
מה המשמעות של המעמד הזה? למה נאמרו כאן פי שניים קללות מבפרשת בחוקותי? ולמה לא פורטו הברכות? למה בנוגע לברכות אומר משה “אלה יעמדו לברך את העם”, ואילו בנוגע לקללות אומר “ואלה יעמדו על הקללה” (דברים כז, יג)?
מעמד כריתת ברית שנייה
ראשית, חשוב לציין שמעמד זה הוא מעמד כריתת ברית שנייה. הרי כבר עמדו ישראל בהר סיני וכרתו עם ה' ברית על קבלת התורה – אז מה הצורך לחדש את הברית? אנו רואים שבמעמד הר סיני עם ישראל היה פסיבי: הקב״ה השמיע לנו את עשרת הדברות, ואנו עמדנו בתחתית ההר והקשבנו. עשרת הדברות עצמן הן ציוויים, התוויית כיוון, אבל אין בהם דיבור של שכר ועונש (מלבד כיבוד אב ואם, שנאמר בו “למען יאריכון ימיך”), ובוודאי לא ארור וברוך. לעומת זאת, מעמד הר עיבל והר גריזים היה מעמד שבו עם ישראל היה פעיל – בעצם חייבנו את עצמנו לקיים את הדרכות התורה. זה מעמד שמהותו “כל ישראל ערבים זה לזה” לעשות את דבר השם; חכמינו מציינים שנכנסנו לערבות הדדית מאז שעברנו את הירדן. אנו רואים גם קשר היסטורי קדום של הערבות למקום שכם, השוכנת בין עיבל וגריזים: כך שמעון ולוי גילו את הערבות שלהם לדינה במעשה שלהם; ובהמשך ההיסטוריה היו שם גם גילויים של אובדן ערבות, כמו בזמן אבימלך ומרד ירבעם בן נבט במלכות רחבעם.
למה פי שניים קללות?
הכלי יקר מבאר שמכיוון שיש לנו חמישים שערי בינה בעולם, וארבעים ותשעה מתוכם נמסרו למשה רבנו, על כן עם ישראל מסוגל להיכנס לכל השערים האלו של החכמה והבינה; ואם חלילה אינו נכנס בהם, הוא מביא על עצמו את אותם ארבעים ותשעה קללות. בפרשת בחוקותי, שנאמרה לפני כריתת ברית הערבות, כל אחד עלול להפסיד משערי הצדק האלו, ולכן יש ארבעים ותשעה קללות. בפרשת כי תבוא יש פי שניים, בשל הערבות שמכפילה לנו את השערים – הסכנה גדולה יותר ולכן יש תשעים ושמונה קללות, ולעומתה גם השכר גדל כפליים.
אפשרות אחרת להבין את החלוקה בין הפרשות מסביר הרמב״ן: בחוקותי נאמרה על גלות ראשונה, וכי תבוא על גלות שנייה. הסבר בכיוון דומה שמעתי מחברי ורעי הרב רועי זאגא: התבוננות בפסוקי הקללות בפרשה מראה שיש כאן פעמיים תיאור של יציאה לגלות. בפסוק לו נאמר “יולך ה' אֹתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת... ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן”, ובפסוק סד “והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן”. בתיאור הגלות הראשון מתואר גם מלך היוצא לגלות, מה שהיה נכון רק בבית ראשון; ובתיאור השני מתוארת התפזרות של עם ישראל בכל העמים, וזה קרה רק בגלות שנייה. גם פסוקים אחרים מראים על הבדלים בצרות בין שני הבתים. הסבר זה מאיר לנו את כפילות הקללות שבפרשה – כנגד בית ראשון וקלקוליו, וכנגד בית שני וקלקוליו.
למה “על הקללה” ולמה לא פורטו הברכות?
מדוע נאמר בנוגע לקללות “על הקללה” ואילו בברכות “לברך”, ומדוע לא פורטו הברכות? מבאר הכלי יקר שהקללות אינן באות מאת השם ואין הכרח שיבואו, לכן נאמר “על הקללה” – לשון שאין הכרחי שיקרה הדבר; לעומתן הברכות בוודאי יבואו, לכן נאמר “לברך”. ולמה לא פירט את הברכות? כי עיקר הברכה לעולם הבא הנסתר, ולכן לא צוינו. הסבר נוסף שמביא הכלי יקר: הברכות נמצאות בכלל הקללות, כי אמירת הקללות נועדה לעורר את ישראל לסור מן הרע ולעשות טוב, ומפאת הקללות באות הברכות. נמצא שהסתרת הברכות היא לטובה: היא נותנת אפשרות שיהיו אינסופיות, ומאפשרת למברכים להוסיף עוד ברכות משלהם; ואילו הקללות, אף שרבות הן, ספורות ומדודות, ואין חובה כלל שיתקיימו.
אפשר לראות בברית הערבות השלמה של מעמד הר סיני, כי במעמד הר סיני עם ישראל עוד לא הכיר את התורה ולא הבין את ציפיות ה' ממנו; וכאן, לאחר ארבעים שנות הנדודים והלימודים, עם ישראל כבר קיבל את כל התורה וידע על מה הוא חותם ולמה הוא מתחייב, ולכן מעמד זה כה חשוב. אמנם עוצמת הברית הלכה ונחלשה ברבות השנים ושנות הנדודים, ובריחוק מימי הנביאים; לכן מצפה לנו כריתת ברית שלישית, ולשמחתנו זו כבר תהיה נצחית:
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְ-הוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: (יחזקאל לז, כו-כח)
מסר לדורנו
מעמד הברכה והקללה הוא כריתת ברית שנייה, שבה עם ישראל פעיל ומקבל על עצמו ערבות הדדית. בדורנו, ערך הערבות ההדדית – “כל ישראל ערבים זה לזה” – אקטואלי מתמיד. ריבוי הקללות אינו אות לרוע, אלא לגודל האחריות והפוטנציאל; ודווקא הברכות הוסתרו כדי שיהיו אינסופיות. ככל שאנו מבינים יותר על מה אנו “חותמים”, גדל משקל התחייבותנו. ונצפה לברית השלישית והנצחית, “ברית שלום”.


