בין שפלות הפתילה לקדושת האור
בס"ד חנוכה תשפ"ב
פתיחה: הפרדוקס של נרות החנוכה
הלכות חנוכה מציבות בפנינו שניות תמוהה. מחד גיסא, הקלה מפליגה בדיני הפתילות והשמנים – "כל השמנים והפתילות כשרים"; ומאידך גיסא, חומרה יתירה בקדושת האור – "אסור להשתמש לאורה".
במסכת שבת (כא, ע"ב) מובא הקשר הלוגי שבין ההלכות:
"אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה... אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מַאי טַעְמָא דְּרַב? קָסָבַר: כָּבְתָה אֵין זָקוּק לָהּ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ".
וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תער"ג): "כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואף על פי שאין השמנים נמשכין אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה".
לכאורה, השילוב הזה מוזר: אם מותר להדליק בחומרים ירודים שאינם דולקים יפה, משמע שאין חשיבות מכרעת לאיכות הנר. אך אם נאסר עלינו ליהנות מהאור, משמע שהנרות קדושים וחשובים ביותר. מדוע, אם כן, אין אנו נדרשים לשמן זית זך ופתילות מהודרות כבמקדש?
טעם האיסור: בין היכר למנורת המקדש
רש"י מבאר שטעם איסור ההנאה הוא "כדי שיהא ניכר שהוא נר מצווה". הרשב"א מוסיף שני טעמים: הראשון – זכר למנורת המקדש שאסור להשתמש לאורה, והשני – איסור "ביזוי מצווה".
בעל ה"שפת אמת" מעמיק בכיוון זה וכותב שיש בנרות החנוכה "קצת הארת המנורה". על פי דבריו, על ידי ראיית הנרות והתשוקה למקדש, מתעוררת בנפש הארה רוחנית מאותה מנורה טהורה. אך כאן מתחזקת הקושיה: אם מדובר בהארה של מנורת המקדש, כיצד ייתכן שהכשרנו לה פתילות ושמנים גרועים, דבר המנוגד בתכלית לכבוד המקדש ודיניו?
רובד הסוד: הגנה על אור הקודש
האר"י הקדוש (פרי עץ חיים) מעלה את הדיון לרובד הקבלי: אור החנוכה הוא אור עליון היורד למקומות נמוכים מאוד ("למטה מעשרה טפחים"), מקום שבו מצויים ה"חיצונים". האיסור להשתמש לאורה נועד למנוע "אחיזה" של כוחות אלו באור הקדוש.
ה"תפארת שלמה" ממחיש זאת באמצעות דברי ה"אור החיים" הקדוש על אכילת חגבים: בארצות שבהן נהגו לאכול חגבים, הארבה השחית את היבול. משפסקו לאוכלם – נעלם הארבה. הטעם לכך הוא שכאשר האדם נהנה מדבר מסוים הנאה גשמית, הוא יוצר "אחיזה" של הסטרא אחרא באותו דבר. לכן, כדי לשמור על טהרת אור החנוכה מפני כוחות הרע, עלינו להימנע מכל הנאה אישית ממנו. בדומה לכך כתב ב"מאור עיניים", שעל האדם להתבטל לחלוטין מכל פנייה אישית בעת ההדלקה, וכל מעייניו יהיו להשם לבדו.
בין השתדלות לתוצאה
לאור זאת, ניתן להציע ביאור מחודש לקשר שבין ההלכות:
הן איסור ההנאה והן הדין ש"כבתה אין זקוק לה" נובעים מנקודה אחת – האש איננה שלנו. תפקידנו בעולם מצטמצם לפעולת ה"הדלקה עושה מצווה". מרגע שהדלקנו, התוצאה והמשכיות האור מסורות בידי שמיים.
בעולם המודרני אנו נמדדים ב"מבחן התוצאה", אך בעבודת השם המבחן העיקרי הוא "מבחן ההשתדלות". אנו מצווים להעלות את האור, גם באמצעים פשוטים, ולדעת שהשפע עצמו הוא מתנת שמיים שאין לנו בעלות עליה.
משנת הראי"ה: אור בתוך החושך
מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה) הולך בדרך מקורית: השמן הטהור הוא "שמנה של תורה", והשמנים הגרועים מייצגים חוכמות חיצוניות ודעות אנושיות שאינן אחוזות בקודש. לעיתים יש צורך להשתמש בהן כדי להאיר את חושך העולם, אך מכיוון שאינן קבועות וטהורות, "כבתה – אין זקוק לה". כאשר המדע או הפילוסופיה משנים את פניהם, אין לנו עניין להחיותם מחדש. אנו משתמשים בהם ככלי זמני, אך נזהרים שלא להפוך אותם לדבר נצחי ומקודש – "אסור להשתמש לאורה".
סיכום: המנורה שבפתח הבית
לכאורה, דברי האר"י והרב קוק הפוכים: האם האור כה גבוה עד שאין לגעת בו, או שמא הכלים כה נמוכים עד שיש להיזהר מהם?
נראה שהתשובה משלבת את שניהם: האור הוא אכן קודש עליון, אך הוא יורד בחנוכה למציאות חשוכה ורחוקה. המנורה במקדש האירה בתוך הקודש, ולכן הצריכה כלים זכים ושמן זית כתית. אך החנוכייה שלנו, המוצבת על פתח הבית בחוץ, באה להאיר את המקומות הנמוכים ביותר – גם בגלות וגם בתוך המחשבה האנושית המוגבלת.
אנו משתמשים ב"פתילות ושמנים" הקיימים ברשותנו, גם אם אינם מתוקנים, מתוך תפילה שהאור האלוקי ישרה עליהם. אנו מדליקים מתוך השתדלות, נזהרים שלא לנכס את האור להנאתנו האישית, ומצפים ליום שבו נזכה לראות במימוש חזון זכריה: "מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ... וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ", באור השם הטהור שיאיר עלינו במהרה.


