בס"ד לפרשת בשלח התשפ"ב
הבת עין מבאר שיציאת מצרים עם כל נפלאותיה, הביאה לחלקים מהאומה להרגיש קרובים אל ה', כמאמר הפסוק "כי קרוב הוא", להרגיש גבהות רוח, ובאמת מלחמה לה' בעמלק דהיינו גסות הרוח מדור דור, לכן היו צריכים להתמודד איתו לפני שיגיעו להר סיני, שהרי כדי לקבל התורה חייבים נמיכות רוח, כמאמר הפסוק "וממדבר מתנה". דהיינו כדי לקבל את התורה הנקראת מתנה צריכים להיות בעמדה של "מדבר".באמת כל עליה שאנו זוכים לה, אנו צריכים להרגיש בעקבותיה דוקא יותר רחוקים מה', כי יש לנו יותר כלים לקלוט את גבהות ה' ודלות השגתנו.
בתורת חב"ד מובא "ההגדרה של עמלק היא - 'חצוף בעצם'. זו חוצפה שאינה נובעת מגדולה אמיתית. עשיר, ש"יענה עזות", הרי התנשאותו נובעת מעושרו, ויש לה תקנה: כשיעמוד מול אדם עשיר יותר ממנו, יתבטל לפניו. מי שמתייהר בזכות חכמתו, ירכין את ראשו כשיפגוש באדם שחכמתו עולה בעליל על זו שלו. כל עוד החוצפה וההתנשאות נובעות מסיבה ממשית כלשהי - יש להן תקנה. אולם עמלק הוא 'חצוף בעצם'; חוצפה שאינה נובעת משום יתרון אמיתי; סתם חוצפה. לזה אין שום תקנה. הוא לא ייכנע אף לא נוכח החכם הגדול ביותר, ואדרבה, ככל שיעמוד מול גדולה מוחשית יותר, כך תתעצם חוצפתו.
זהו עמלק, שנלחם ומתמרד מול האמת הגלויה ביותר. הוא יצא להילחם בישראל דווקא בשעה שכל העולם ראה את ניסי ה' ועמד משתאה - "נמוגו כל יושבי כנען". ואילו הוא לא התרשם מזאת כלל, ואדרבה, ההתגלות האלוקית הברורה הזאת, היא שעוררה אותו לצאת ולהילחם, משום החוצפה הטבועה בו, חוצפה שאין מאחוריה שום היגיון וטעם. " (אתר חב"ד, ערך קליפת עמלק)
נראה שה 'בת עין' ותורת חב"ד מדברים על אותו עניין, גסות הרוח ו 'חוצפה בעצם' עניינם אחד. עם ישראל שבחלקו הגיע לגבהות בעקבות יציאת מצרים,היה צריך לעבור 'ניקוי רעלים' ועמלק היה מעין מראה לשם כך.
שתי שאלות ועוד אחת: אייך מתישבים הדברים שבואם של עמלק היה בעקבות גסות רוח שבישראל, עם הקשר הפסוקים המביאים את הגעת עמלק לאחר הפסוק: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל־רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת־יְ-הֹוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְ-הֹוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן׃(שמות יז,ז) המתאר ספקות אמונה בהשגחת השם עלינו?
ועוד קשה כיצד באמת יכולה להופיע חוצפה כזו בעמלק, הבננו שאין לה הגיון, אבל מה שורשה?
באמת קשה מאוד להבין כיצד זה יתכן שבני ישראל היו בספק היש ה' בקרבנו אם אין? אחרי כל המכות שהמצרים קבלו לעיניהם, קריעת ים סוף, המן הניסי, הלא בקריעת ים סוף נאמר וַיַּאֲמִינוּ בַּי-הֹוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃(שמות טו,לא) אכן אומר הזוהר הקדוש שלא נאמר בפסוק היש ה' בקרבנו אם לא, ו"אין"- הכוונה לעולם עליון הנקרא עתיקא. ז"א לא היה להם ספק במציאות השם, הספק שלהם היה עד כמה השם משגיח ומתערב בנעשה כאן בארץ.
מובא במדרש רבה: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַסָּה וּמְרִיבָה, וּמַה מְּרִיבָה הָיְתָה שָׁם, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אָמְרוּ אִם רִבּוֹן הוּא עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא רִבּוֹן עָלֵינוּ, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אִם מַסְפִּיק לָנוּ מְזוֹנוֹתֵינוּ כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא שָׁרוּי בַּמְּדִינָה וְאֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה צְרִיכִין לוֹ כְּלוּם, נַעַבְדֶּנּוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אִם מְהַרְהֲרִים אָנוּ בִּלְבָבֵנוּ וְהוּא יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאָנוּ מְהַרְהֲרִים, נַעַבְדֶּנוּ, וְאִם לָאו נִמְרֹד בּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לִבְדֹּק אוֹתִי יָבוֹא הָרָשָׁע וְיִבְדֹּק אֶתְכֶם, מִיָּד וַיָּבֹא עֲמָלֵק, מַה כְּתִיב שָׁם (שמות יז, ז): הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וְכִי מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה, מָשָׁל לְתִינוֹק שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִיו וְרָאָה חֲבֵרוֹ שֶׁל אָבִיו, אָמַר לוֹ, רָאִיתָ אֶת אַבָּא, אָמַר לוֹ אָבִיו אַתָּה רוֹכֵב עַל כְּתֵפִי וְאַתָּה שׁוֹאֵל עָלַי, הֲרֵינִי מַשְׁלִיכֲךָ וְיָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּךְ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי נָשָׂאתִי אֶתְכֶם עַל עַנְנֵי כָּבוֹד וְאַתֶּם אוֹמְרִים: הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, לְפִיכָךְ יָבוֹא הַשֹּׂוֹנֵא וְיִשְׁלֹט בָּכֶם, הֱוֵי: וַיָּבֹא עֲמָלֵק.(שמות רבה כו,ב)
אנו רואים במדרש מחלוקת משולשת במה הם הרהרו אחר ה' (השגחה על כל מעשה בעולם,זן ומפרנס לכל,יודע מחשבותינו והרהורי ליבנו),המשותף לכל הדעות שהם רצו שהשם יתערב בנעשה כאן בכל פרט ופרט. והמדרש גם ממש מחזק את ההסבר שפתחתי בו של ה'בת עין' ותורת חב"ד ששורש התלונות שלהם כאן בעצם התחיל מגסות רוח, מגבהות. המעבר החד שהם זכו לו ממעמד של עבדים ל"אשא אתכם על כנפי נשרים" יצר גבהות בעייתית, ציפיות גבוהות שהשם יפתור להם את כל הבעיות שלהם. הבעיה הראשית היתה בעצם על נסותם את ה', באותה גבהות מסוכנת. לכן הגיע עמלק החצוף, לעורר אותנו להתנקות מהחוצפה שאחזה בנו.
שמעתי מאבי מורי נ"י תועלת נוספת שצמחה מהמלחמה עם עמלק,גם היא יכולה להילמד מהמדרש לעיל, עד כאן עם ישראל היה יחסית מאוד פסיבי,השם דאג להם לכל מחסורם, ולכן גם התלוננו, מלחמת עמלק הצריכה את עם ישראל לשנס מתנים ולהילחם באויב. זו גם הכנה חשובה למתן תורה. עוד שמעתי תועלת נוספת שצמחה לישראל מהמלחמה עם עמלק מאשתי שולמית חנה שתחיה, המלחמה עם עמלק הביאה לגיבוש ואחדות בעם ישראל, עד היום אנו רואים את התועלת הזו הצומחת מהמלחמות שאנו עוברים.
הסברים אלו מתישבים להפליא עם דברי אור החיים הקדוש על הפסוק: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן־שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר׃(שמות יט,ב). אומר אור החיים שהנסיעה מרפידים מורה שנסעו מרפיון ידיים. החניה במדבר-שהשיגו ענוה, ויחן שם ישראל-להיות כאיש אחד.
ולשאלה השניה, מאין צמחה החוצפה העמלקית? חז"ל אומרים שקליפת עמלק הינה שורש כל הקליפות. ז"א גם קליפות שקל לנו יחסית להבין אותן, כמו רדיפת התענוגות, בשורשן נמצאת נקודת חוצפה חסרת הגיון, רישעה פרנציפית,שנאת השם. את שורש קליפת עמלק אנו צריכים לחפש בנחש הקדמוני. הבריאה בעצם אפשרה חיים של נבראים המאוד רחוקים מאת השם. המרחק העצום שאנו כנבראים חשים כלפי הבורא יתברך יצר שתי תנועות הופכיות לגמרי בבריאה: מחד יצר יראת רוממות,הערצה,השתוקקות ואהבה לבורא. מאידך יצר שנאה תהומית,למה אנו לא כמוהו? למה אנו תלוים בחסדו? למה אנו כה רחוקים ממנו?למה העולם הזה כה חסר? השונא הראשון בעולם היה הנחש. הוא הסיט את אדם וחוה לעבור על מצות השם, לא בגלל איזו תועלת אלא משנאה להשם. המניע שלו כאמור שנאה אבל הדגל שהוא הרים היה רדיפת התענוג,החשק. אנו מצווים להילחם בעמלק מחד כדי לבער את הקליפה הזו הנמצאת בתוכנו, את השנאה לשמה וממנה גסות הרוח חסרת ההגיון. ומצד שני דוקא לאמץ את החשק שהוא מעורר ולקחת אותו לעבודת השם, כך מבאר ה'פרי צדיק' "ועל זה אמרו (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין וא' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו להיות החשק והיצר לבית המדרש להיות חדוותא דשמעתא."(פרי צדיק לחודש שבט,ב)
תוצאות המלחמה עם עמלק: עם ישראל הרוויח את נמיכות הרוח, את הענווה מול השם יתברך, וזו היתה הכנה חשובה למתן התורה, מצד שני חז"ל מציינים שעם ישראל התקרר,"אשר קרך בדרך" מתפרש "אשר קררך". ניגשנו לקבלת התורה עם רתיעה, עם הפחד מאומות העולם שישנאו אותנו כל ההיסטוריה עד לגאולה השלמה. מתסכל? אולי אבל זה צפוי, ככה אנו מתקדמים בחיים. יציאת מצרים הביאה להתרוממות של העם, שהיתה נצרכת, אבל גם נכנסה פנימה גסות רוח שלילית. העימות עם עמלק הוריד ברובה את גסות הרוח, אבל הכניס קרירות מה באהבתנו להשם.
המלחמה עם עמלק טרם הסתימה, יכולת השלמתה תלויה בחסד השם, אבל השם הלא עוזר למי שעוזר לעצמו, לכן אנו מצווים בינתיים לבער את עמלק שבתוכנו מבלי להתקרר, להיפטר מגסות הרוח,החוצפה בעצם, ולהתחזק כנגד זה בחשק אל הטוב. ואסור, אסור לנו לדמות בנפשנו שהמלחמה הזו כבר מאחורינו, שאם אנו רק נחייך לכל העולם, גם הוא יחזיר לנו חיוכים ואהבה. עדין יש עמלקים בעולם (כמו שעדין יש חלק ממנו בתוך נפשנו) שהשנאה וגסות הרוח מניעה אותם.( לכן התיאוריה שאם אנו רק נטיב לאויבינו, ניתן להם השכלה גבוהה ואיכות חיים טובה הם יפסיקו לשנוא אותנו ולהלחם בנו-לא עובדת) הבה נתפלל להשם שישלים את המשימה "וַיֹּאמֶר יְ-הֹוָה אֶל־מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם׃"(שמות יז,יד)