בס"ד ערב פסח התשפ"ב

הן בתלמוד והן בהגדה שאנו אומרים בליל הסדר מובאת אמירה של רבן גמליאל:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אומֵר: כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חובָתו, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרור.

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפֶָּסַח הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּני יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַים בְּנָגְפּו אֶת מִצְרַים, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל? וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ.

אוחז המצה בידו ומראה אותה למסובין:
מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם.

אוחז המרור בידו ומראה אותו למסובין:
מָרור זֶה שֶׁאָנוּ אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבותֵינוּ בְּמִצְרַים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵיהם בַּעֲבדָה קָשָה, בְּחמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

שואל הרב קוק,[1]למה נתייחדו אלו המצוות שתהיה החובה לאמר בפה טעמים שלהן? אמנם מצוות צריכות כוונה, אבל הכוונה הנצרכת בקיום המצוות הינה שכך ציווה הקב"ה ולא טעמי המצוות, ולמה כאן אומר רבן גמליאל שעלינו לכוון לטעם המצוות האלו, פסח מצה ומרור?

עונה הרב, אם ללא דברי החכמים היינו חושבים טעם אחר שעומד מאחורי המצוה ולא הוא הטעם הנכון, אז נכון הדבר שיקבעו החכמים חובה שנזכור בפה את הטעם העיקרי שנודע לנו מהשם.

ראשית מדגיש הרב, הלשון פסח על בתי אבותינו כוונתו שהשם השרה שכינתו, הופיע בבתי ישראל ולא שדילג מעליהם. שנית מברר הרב, כיצד זה קרה שהיתה השראת שכינה בבתי ישראל, בזמן שהמצרים נענשו במכת בכורות? הלא אמרו חז"ל " כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה"[2] אמנם היינו יכולים לומר שזו אמירה הנכונה בין אנשים פרטיים ולא בין אומות, אבל הרב רואה בה כלל גדול הנכון גם בין ישראל לעמים, אגב לכן באמת מומלץ מאוד שלא למסור שום דין שיש לנו על מישהו לשמים. עונה הרב שבאמת המצרים לא נענשו בשבילנו, כי מצד עם ישראל אפשרי שהשם יבטל את חופש הבחירה האנושי, כמו שעם ישראל טבעו כאומה נהיה קדוש, היה אפשר להוציא את ישראל ממצרים תוך ביטול חופש הבחירה של פרעה ומצרים, אלא שמצד טובת המצרים ושאר העולם, נכון שהקב"ה יעניש אותם על מעלליהם שעוללו לנו, כדי שהעולם יחזור בתשובה ויתקן את דרכיו, כי תכלית הבריאה היא שיהיו אנשים בעלי בחירה עושים רצון השי"ת והטוב בעיניו.

מבאר הרב, פסח זה על שום שהשם השרה שכינתו בבתי ישראל בנגפו את מצרים, ללמדנו שאין העונשים שהשם נותן לאומות העולם גורמים לחציצה ביננו לבין השם יתברך.

המצה שאנו אוכלים, מורה שהשי"ת נתן לעם ישראל מעלה מיוחדת שמעל למדרגה הפשוטה של בחירה בין טוב לרע, כך מצד הכלל זהו הטבע שלנו להיות קדושים, השם לא נתן לנו להחמיץ-להתקלקל, לא ביציאת מצרים ולא בכל ההיסטוריה.

המרור שאנו אוכלים מורה על כך שעוד לא תמה המרירות שבתוכנו, שבגללה אנו עוד סובלים מרורים מבחוץ כדי להיגמל ממנה, אנו בענווה מודים ומכירים שכל הסבל שסבלנו נועד לתיקון נפשנו.

ולמה אנו טובלים בסוף את המרור בחרוסת? ללמדנו שאכילת המרור איננה לנצח, אנו נגיע בע"ה לכך שכולם ידעו את השם בלא עמל, כי היצר הרע יעזוב אותנו ואיתו לב האבן, במקומו נקבל לב בשר.

לאן אנו שואפים להתקדם באכילת הפסח המצה והמרור?

פסח- שלא תהיה חציצה אף בין כל אחד ואחד מאיתנו לבין הקב"ה. מצה- שכולנו נתנקה מהחמץ הפנימי, נתעלה למדרגת הבחירה בין טוב לטוב. והמרור? שכבר לא נצטרך לאכול אותו יותר.

חג חרות שמח לכולם, בעז מלט.