בס"ד .פרשת חיי שרה התשפ"ג.
בפרשת חיי שרה אנו נפגשים עם עסק רב שעושה אברהם אבינו סביב קבורת אשתו גם בסוף הפרשה עוסקים אחר פטירת אברהם בקבורתו במערת המכפלה. וזו הזדמנות להתבונן בחשיבות שנותנת התורה לכבוד הנפטרים וקבורתם באדמה. אברהם אבינו שילם 400 שקל כסף שזה ככל הנראה היה סכום גבוה מאוד באותם הימים עבור חלקת קבר לשרה אמנו, כך שבעצם פעולת רכישת הקרקע הראשונה של אבותינו בארץ הייתה רכישת קבר.
(מעניין שפעולת ההתנחלות העברית הראשונה מתבצעת דוקא בזמן של פטירת שרה אמנו מן העולם)
עמים ותרבויות רבים בעולם שורפים את המתים ואת האפר מפזרים אחר כך בימים ובנהרות. אף אלו שנוהגים לקבור את המתים על פי רוב לא רואים חשיבות רבה בקברים. אפילו להבדיל הנצרות והאיסלם שנולדו על ברכי היהדות שאמנם הנהיגו את נוהל הקבורה של המתים, וזאת כחלק מהאמונה בהשארות הנפש לאחר המיתה. אבל בנצרות המנהג הלך ונחלש עם השנים וכיום רבים מהם שורפים את המתים. ובאיסלם יש קבורה אבל קדושת בית קברות פוקעת לאחר 36 שנים, ואפשר גם לקבור באותו קבר אנשים שונים פעם אחר פעם.
לעומת זאת דוקא היהדות שמקדשת את חיי הרוח, היא זאת אשר מאוד מקפידה על כבוד המתים,
מצוות קבורת המת דוחה כמעט כל דבר אחר, משתדלים מאוד לא להלין את המת אפילו לילה אחד אם אפשר, (כמו שנאמר בזהר הקדוש (מתורגם):מי שנשמתו יוצאת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל, ועל כן כתוב בתלוי, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך, משום שבלילה ניתנה רשות לרוח הטומאה לשוטט, ואף על פי שניתנה להם רשות לא יכנסו בארץ הקדושה, חוץ אם מוצאים שם כלי להכנס בו, (דהיינו גופו של מת). (זהר תרומה רעו) עוד אומר הזהר הקדוש "וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני")
היהודים גם מאוד מקפידים על הספד לכל נפטר לפי פועלו ומעלתו, ומאמצים רבים מוקדשים על שמירת כבוד בתי הקברות. לא בכדי בעם ישראל בתי הקברות נקראים 'בית עלמין' שתרגומו בית עולמים. אפילו שהמתים נרקבים ומתפוררים עם השנים ולכאורה לא נשאר מהגוף כלום, אנחנו מקפידים על כבוד הקבר מאוד כי באמת נשאר לנשמת האדם קשר לאותו מקום שהגוף קבור בו, במיוחדוהנשמה אף פוקדת בכל שנה ביום הפטירה את הקבר.
הקשר לקבר הוא אף יותר מזה, כי בתחיית המתים האנשים יקומו לתחיה דוקא מקבריהם, ולכן אומר הנביא יחזקאל :כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱ-הֹוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃"(יחזקאל לז,יב) ולכן השתדלו מאוד בעם ישראל במשך הדורות להקבר דוקא בארץ ישראל, והראשונים לקום לתחיה יהיו ישני חברון.
(ואין לשאול מה יעשה מי שלא זכה לבוא לקבר ישראל,כגון מי שנשרף בשואה האיומה? היות ובודאי שיקום לתחיה, כי אֵין לַי-הוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.(שמואל א,יד,ו) אבל מי שיש לו קבר,יקום לתחיה במקומו)
מה עומד מאחורי כל עניני הקבורה שעם ישראל נוהג?
אומר המהר"ל מפראג:
ובמדרש "ומותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת ג, יט), רב הונא ורב אמי; חד אמר, שעשה לו קבורה. וחד אמר, שעשה לו תכריכין, עד כאן. וביאור זה מה שאמר הכתוב "ומותר האדם מן הבהמה אין", רוצה לומר כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת. ואם אמר הכתוב 'ואין יתרון לאדם מן הבהמה', היה משמע שאין יתרון כלל לאדם מן הבהמה. אבל כיון שהכתוב אמר "ומותר האדם", משמע שיש לו יתרון לאדם, אבל יתרון זה "אין". רוצה לומר שאין לו מציאות בפעל. ופליגי בזה; חד אמר, שעשה לו קבורה, ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לו תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת, אבל האדם נקבר. וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל. שאם קבל ההעדר מכל וכל, למה לו הקבורה…(תפארת ישראל נב)
היסוד הוא שעם ישראל מאמין שאפשר לקדש את החומר, אפשר לקדש את הגוף הגשמי, ואפשר לעשות מהעולם הזה גן עדן.
ואפילו שהאדם מת ולכאורה כל מה שהוא טרח בחייו,עמל בתורה ובמצוות וגמל חסדים הכל ירד לטמיון אבד זכרו ונרקב בשרו, אבל באמת אף דבר טוב לא יורד לטמיון.
ובתחיית המתים זה הזמן שבו תתגלה קדושת הגוף וקדושת הגשמיות, כי אותו גוף אשר התמלא במעשים טובים בחייו יחזור לפעילות כאשר הוא מלא באותו הטוב, גם העולם הזה הגשמי תתברר קדושתו, כי היו צדיקים שפעלו וטרחו לקדם את העולם לתיקונו אבל נפטרו מן העולם לפני שהמשימה הושלמה, כעת יעשה צדק וגם הם יקומו לתחייה וישתתפו בסעודה הגדולה ואז העולם יהיה ממש גן עדן.
על פי זה מובן למה הנצרות והאיסלאם מזלזלים במתים ובקברים למרות שהם יצאו מהיהדות, כי הם לא באמת מאמינים ביכולת לתקן את העולם הזה הגשמי,הם לא מחכים לתחיית המתים.
וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם..וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין.(דניאל יב,פסוקים ב,יג)