בס"ד

הדברים נכתבו בעקבות חבורה בעבודת השם-על הקשר בין הענוה והמלכות, בבית המדרש תורת המדינה.
שאלה:מהי המידה או התכונה המיוחדת למלכות? במה היה שונה דוד מכל שאר האנשים בדורו בעם ישראל שהביא אותו לשלטון? אם התשובה שזו גנטיקה,שכך הוא נולד ותו לא, אז למה השם לא הוריד את הנשמה הזו לפני כן? אולי נאמר שההצלחה שלו תלויה גם בהכנת הדור ולכן ההשגחה חיכתה עד אז?זה נכון, אבל עם כל הסגולה והכשרון,דוד המלך לא נהיה למה שנהיה אם לא היה בוחר בדרך את הבחירות הנכונות שלו,בונה את האישיות שלו. ובכן מה הנקודה המיוחדת שדוד בנה באישיותו?
כיום כל אדם שני הוא מאמן-קואצ'ר. כיום כולם עסוקים בפיתוח האישיות שלהם. העצמה אישית זו האמירה. מהי הנקודה המרכזית בתחום זה? על איזו מידה בעיקר עלינו לעבוד אם אנו רוצים למקסם את יכולותינו כאן בעולם?
 
התשובה היא-הענוה.
חז"ל מקשרים את הספירות למידות:כך האהבה מקושרת לספירת החסד.היראה לגבורה והרחמים לתפארת. כך מידת הענוה מקושרת לספירת המלכות.חז"ל אומרים שהמלכות אין לה מעצמה כלום.(זוהר חלק א,קפא ע"א)בלשונו של הרב קוק: מלכות ישראל מיוסדת על מידת הענווה.(עין איה ברכות ,ט,קסח)
 האם הענוה הינה התנאי להשגת המלכות, או המלכות הינה התנאי להשגת הענוה או אפשרות שלישית- הענוה הינה ההשלמה של המלכות? או כל התשובות נכונות?
 האם זו הנקודה המרכזית שהמאמנים עובדים עליה עם המטופלים?ממש לא,פעמים רבות אפילו הנקודה שלהם היא הפוכה,לשיטתם העצמת האישיות בנויה על בטחון עצמי,הגדלת הנוכחות האישית וכיוצא בזה.למה? כי הענווה נתפסת יחד עם בטלנות בטעות,והעצמת האדם צריכה לחזק את העשיה שלו.
מבט על כל ההיסטוריה מראה ש"הבעיה" של המלכים הינה דוקא הגאווה. מעטים עד מאוד היו המלכים שלא נכשלו בגאוה. במבט כזה הרי לכאורה הענוה והמלכות הינן תרתי דסתרי, או שני קווים שאינם נפגשים.
מובא בפסחים קיט,ע"ב:
  דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל״ — עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בְּיוֹם שֶׁיִּגְמֹל חַסְדּוֹ לְזַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין נוֹתְנִין לוֹ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. אוֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי עֵשָׂו. אוֹמֵר לוֹ לְיַעֲקֹב: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּחַיֵּיהֶן, שֶׁעֲתִידָה תּוֹרָה לְאוֹסְרָן עָלַי. ואוֹמֵר לוֹ לְמֹשֶׁה: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא בְּחַיַּי וְלֹא בְּמוֹתִי. אוֹמֵר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: טוֹל וּבָרֵךְ, אוֹמֵר לָהֶן: אֵינִי מְבָרֵךְ, שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְבֵן, דִּכְתִיב: ״יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״, ״נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ״. אוֹמֵר לוֹ לְדָוִד: טוֹל וּבָרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶן: אֲנִי אֲבָרֵךְ, וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא״. 
למה דוד לא מנסה להתחמק,לו אין נקודות חסרון,כיצד הוא אומר "לי נאה לברך"?
ר' רועי זאגא אומר שדוד לא טען כל טענה דוקא בגלל ענותנותו, בגלל שלא היה לו כל הוא אמינה שהוא בכלל ראוי לברך, זאת אומרת הברכה ניתנת למי שברור לו מעל לכל ספק שהוא לא ראוי,שלא מגיע לו לברך. ר' יוסף תנעמי אומר בגלל שהופיעה כאן הזדמנות לברך את השם, דוד בענוותנותו כלל לא עסק בשאלה האם הוא ראוי או לא, כי ברכת השם כה נפלאה וחשובה בעינו, כי ה' הוא הכל בשבילו, כי זה משוש חייו לברך את ה', כך ששום דבר לא עומד כנגדה. חכמינו מבארים שהעניו האמיתי כלל לא עסוק בשאלה כיצד אני נראה וכיצד יתפרשו מעשי בעיני אחרים, ולכן אפשר שהוא יעשה מעשים שבעיני אחרים יתפסו כגאוה, כך גם יכלו קורח ועדתו לטעון על משה רבינו (ואהרן הכהן) מדוע תתנשאו למרות שהוא היה ענו מכל האדם.
בספר שמואל בסיפור גוליית הפלישתי:
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד׃
 וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכׇל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד׃ (שמואל א,יז,י-יא) כיצד דוד הצליח לא לירא ממי שכל ישראל יראו ממנו, ולצאת להלחם נגדו? 
כשדוד כבר ניגש למגרש ומתקרב לגולית,גולית מבזה את דוד:
וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת־דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי־הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם־יְפֵה מַרְאֶה׃
 וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו׃
אם יכולת ההתמודדות של דוד היתה בנויה על איזה בטחון עצמי,על איזו הרגשת שוות,הרי שגלית דאג למחוק אותה. אבל יתכן שדוד ממש נהנה לשמוע את דברי גלית, והתחזק בדרכו בעקבותיהם, נכון אני בכלל לא הענין כאן,אני לא תופס שום מקום,לכן אומר לו דוד:וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְ-הֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ׃ דוקא הענוה נתנה לדוד יכולת לגלות כוחות בסדר גודל אחר מכל חיילי צבא שאול. כל כוח וכל אור כל עצה וכל גבורה רק מאת השם היא באה,דוד שברור לו יותר מכל אחד אחר שמבלעדי השם אין כלום לכלום, הענוה שלו מולידה ומצמיחה את הגבורה.
בפיוט שהחסידים אומרים בפסוקי דזמרה בשבתות וחגים "האדרת והאמונה" באות עין מובא "העוז והענוה לחי עולמים". החיבור בין העוז לענוה איננו מקרי-רק כי שניהם מתחילים באות עין,יש קשר עמוק מאוד ביניהם.הענווה מצמיחה את העוז.
אחרכך כשמציעים לדוד את בת שאול לאישה הוא עונה: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי־אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ׃(שמואל א,יח,יח)
כשדוד מעלה את ארון הברית לירושלים:
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכׇל־עֹז לִפְנֵי יְ-הֹוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
 וְדָוִד וְכׇל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן יְ-הֹוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר׃
 וְהָיָה אֲרוֹן יְ-הֹוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל נִשְׁקְפָה  בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְ-הֹוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃(שמואל ב,ו,יד-טז) 
כאן בולט ההבדל בין דוד בעל מידת הענוה לבין בית שאול. מיכל אשתו מחשבנת את הנראות של מעשי דוד בעיני העם, דוד לעומתה סבור שבמה שנוגע להתבטלות להשם אין בכלל גדול וקטן.
דוד בכל משך מלכותו תמיד נכנע לדבר השם ביד עבדיו הנביאים ושמע תמיד בקול הסנהדרין. כששאול מבוזה על ידי בני בליעל הוא נוהג כמחריש-משמע שהוא כן נפגע מהם.(שמואל א,י,כז) לעומתו דוד כשמבוזה על ידי שמעי בן גרא, הוא רואה זאת אחרת לגמרי,מבחינתו השם אמר לו קלל (שמואל ב,טז,י) והוא אף שמח בזה כי אולי ישיב לי השם טובה תחת קללתו.
מה שמדהים בענין הענוה ודוד המלך, שדוד בעבודתו הצליח להוריש לצאצאיו לכל הדורות משהו ממידה זו, עד שנפסק להלכה "מלך לא דן ולא דנין אותו" – אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד – דן ודנין אותן. דכתיב: "בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט" (ירמיהו כא יב).(מסכת סנהדרין יט,ע"א)
הנחת העבודה של ההלכה הזו שמלכי בית דוד תהיה להם מספיק ענוה לקבל את תוצאות המשפט אם הם יצאו חייבים בדין.
הענוה והמלכות הן צמד אבל צריך הרבה עבודה שיהיה גם חמד. כי בלי עבודה עצמית,המלכות תפתח גאוה בלב האדם, אבל כשיש עבודה עצמית, כל תוספת שררה וכבוד שהאדם יקבל יבטל אותם מיד כלפי שמים, ויאמר לעצמו שאילולא משמים זיכו אותי לא הייתי מצליח לעשות כלום. על ידי עבודה זו יוכל האדם לקבל עוד עליה ותוספת שררה מבלי שינזק, וכך חוזר חלילה. נמצא שהמלכות הינה מסגרת מצוינת לבניית הענווה, והענוה מידה מצוינת לבניית מלכות.
והעצה למאמנים לראות את כולם בני מלכים, לעזור למטופלים לבנות את המלכות שלהם יחד עם ענוה, מימוש כוחות הנפש מתוך התבטלות מול האין סוף, השם לי בעוזרי מה יעשה לי אדם.
הרב יעקב יקיר אומר: נקודה מרכזית מאוד במלכות זו פריצת הדרכים.
תפקידו של מלך לצאת לפני העם ולבוא לפניהם, ומלך פורץ לו דרך. לא בכדי מלך המשיח נקרא "בן פרצי". התכונה הזו אופיינית לבית דוד שהם צאצאי פרץ, ובכלל עם ישראל שהם בני מלכים, ולכן כיום חלק נכבד מאוד מהפיתוח העולמי הטכנולוגי מופקד בידי ישראל. כיוון שפריצות דרכים חדשות זו משימה הרבה יותר מסוכנת מללכת בדרכים הקיימות כבר, אומר הרב רפי וינגרטן להיות מלך זה לחיות בתודעה שגבולות המציאות לא קובעות לך,לא מחייבות אותך. מלך צריך לחיות בתודעה שאין עליו אלא ה' יתברך.
הרבי מאיזביצא לכאורה חולק על דברינו ואומר שהמידה של דוד המלך הינה להיטיב לכל ישראל וכך כותב:
וכן דוד המלך עליו השלום שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב [מזמור א'] יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י"ז, ט"ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בגמ') (בראשית רבה פרשה ס"ג, י"א) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו השם יתברך עם יפה עינים וכו'.(מיי השילוח חלק א,פרשת קורח)
גם מדברי מי השילוח אנו רואים שמי שמידתו הינה דבר אחד, על הלבוש (דהינו במבט חיצוני) נראה להיפך. אבל לשיטתו המידה המרכזית של דוד המלך ובכלל של מלך ישראל הינה להיטיב לישראל. ובכן מידת המלכות הינה ענוה או הרצון להיטיב?
ספירת המלכות הינה מחד הספירה החותמת את הבנין שמעליה, ואין לה מעצמה כלום, לכן מידתה הינה הענוה. לעומת זאת לעולם שמתחתיה המלכות נהיית הכתר, ובעמדה זו מידתה הינה הרצון להיטיב לישראל.
לסיכום:
ביחס כלפי מעלה מידת המלכות הינה הענוה. ביחס למציאות תכונת המלך לפרוץ דרכים ולהוביל. ביחס לעם מידת המלכות הינה הרצון להיטיב. וזו העצה גם לכל ישראל שאם אינם מלכים,בני מלכים הם. יש שהגדירו זאת כך , צינור. הצינור אין לו מעצמו כלום, הוא משתוקק למים וכל מטרתו להשפיע ולהיטיב.