בס"ד לפרשת נשא התשפ"ג.

במסגרת פרשיית התרומות שהעם מעביר לכהנים מופיע פסוק פלאי.

 "וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃"

 המפרשים התקשו להסביר מה בא פסוק זה ללמדנו, ומה משמעות האמירה "לוֹ יִהְיוּ"?

אחד ההסברים המובא בספרי ומביאו רש"י " לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, יָכוֹל יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם בִּזְרוֹעַ, תַּ"ל "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", מַגִּיד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאָתָן לַבְּעָלִים," לפי פרוש זה הכתוב בא לומר שאפילו שהכהנים מרוויחים את השווי של המתנה, בעל הבית נשאר בעל הבית, היות והוא הקובע והמחליט, לאיזה כהן זה יגיע.

רק צריך להבין, באמת, למה? מדוע התורה משאירה לבעלים את השליטה הזו?

יותר מכך, טובת ההנאה שיש לישראלי לבחור לאיזה כהן לתת, האם היא מספיקה לכך שהכתוב יקרא לזה "לו יהיו"? 

(ובאמת הרמב"ן הלך בכיוון שונה ופירש שתחילת הפסוק מדבר על קדשים שאינם מתנות כהונה כגון מעשר שני ונטע רבעי, שקדשים אלו נשארים ברשות הישראלי אלא שהוא צריך לאכלם בטהרה בירושלים. לפרושו של הרמב"ן מובן על נכון הלשון "לוֹ יִהְיוּ" -קדשים אלו אכן נשארים בבעלות גמורה של ישראל, אלא שפירושו של רש"י מסתדר יותר על סדר הפסוקים)

 

והנה, הזכות הזו שנשארה לישראלי לבחור לאיזה כהן לתת את תרומתו, ערך גדול יש לה. היא קודם כל תורמת תרומה נכבדת לבניית המידות של הכהנים, לאנושיות שלהם. הכהנים צריכים לשרת את ישראל,להיות שליחי הציבור שלנו מול ה' יתברך, ולשם כך חשוב שהם יהיו אהובים ורצויים אצל הציבור. מעתה הכהן יודע שאף אחד לא חייב לו אישית כלום, הוא ישתדל להיות מחובר לעם.

קומה נוספת למדו מכאן חכמינו:

 דוקא התרומות והמעשרות שאנו נותנים ולכאורה הפסדנו אותם בכך, אבל האמת היא הפוכה, דווקא הם שלנו הם! כי הכסף והרכוש כל זמן שהם נמצאים ברשותנו, הם רק בפקדון אצלנו,עוד אינם שלנו לגמרי. אבל לאחר שאנו מקדישים אותם, נותנים אותם למטרות קדושות, אזי הם נהיים ברשותנו עולמית,הם נכנסים לקופת ה "חיסכון בענן" שלנו.

רעיון דומה, מביא רש"י מהמדרש ההולך בכיוון אחר, ומפרש הוא ש 'ואיש את קדשיו'-שלא נתן אותם ועיכב בידו.התוצאה של זה ש-לו יהיו-המעשרות. סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות, ונשאר לו רק עשירית מהרווחים שהיה רגיל, ובכיוון זה גם פרש רש"י את סוף הפסוק "...אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה׃" כותב רש"י ממון הרבה.

נמצא שהמקפיד על נתינת הצדקה והמעשרות - זוכה שמה שנתן ישאר בחשבון שמים תמיד שלו, ועוד זוכה כאן בארץ שה' יתן לו ממון הרבה.

אם נחבר את הפשט והדרש נוכל להבין ששונה דין ההקדש מרשויות בני אדם, כאשר אדם נותן מתנה לחברו או מוכר לו דבר מה, הרי החפץ יצא כליל מרשות הנותן, וכעת הוא ברשות אחרת, ברשותו של המקבל. אולם אדם המקדיש דבר מה לשמים, אין הקודש רשות זרה לרשותו של המקדיש, אדרבה,  ההקדש היא רשות גבוהה יותר בתוך רשותי של עצמי, התוצאה של זה היא שההקדשה דוקא זו שמעצימה את הקשר הפנימי שלי לדבר. הביטוי החיצוני והמעשי של זה, הוא הזכות לבחור לאיזה כהן ברצוני לתת את התרומה.

נמצא שהביטוי "לו יהיו" מדויק.

הבאר מים חיים הלך עוד צעד עם המים בביאור הפסוק וכך כותב :

"ואיש את קדשיו לו יהיו. פירוש שכל איש הנה את קדשיו שהם התורה והמצוות זה לו יהיה, שידע כי רק זה שלו הוא ויעשה בהם כאשר אדם עושה בשלו החביב עליו, וכל עניני עולם הזה ידע כי הוא נשכר בשדה אחרים אשר מקצר בהם ככל הצורך ועושהו בהכרח ומשליכו מעל פניו כאשר יוכל"

לסיום ברצוני להביא סיפור מהתלמוד על מונבז המלך ונדיבותו הרבה ויפים הדברים לכאן באשר מונבז בין השאר מגדיר את הצדקה שנתן כ"גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי" בדומה לפסוק שלנו:

תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצּוֹרֶת וַחֲבֵרוֹ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם אָמַר לָהֶם אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי שֶׁנֶּאֱמַר וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ: