בס"ד
לפרשת שלח התשפ"ג
בשיאה של הדרמה כאשר הם מוקפים בהמון העומד לרגום אותם באבנים, והם בעמדת מיעוט מול עשרת המנהיגים המרגלים, מעלים כלב ויהושע טענה נוספת מול המרגלים,
והם אומרים
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד׃
אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְ-הוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר־הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃
אַךְ בַּי-הוָה אַל־תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל־תִּירְאוּ אֶת־עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַי-הוָה אִתָּנוּ אַל־תִּירָאֻם"(במדבר יד,ט)
מה זה "אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְ-הוָה" וכי לא ברור שה' חפץ בנו?
הפרשנים הלכו כאן לכמה כיוונים שונים ומרתקים להבין איזה תנאי הם הכניסו בדבריהם, אם חפץ בנו:
אור החיים הקדוש מסביר שזה בכלל היה טקטיקה ולא איזו אמירה ערכית, הם פשוט נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים, והראיה שבסוף דבריהם הם אומרים וה' איתנו בלי הטלת ספק בדבר.
לדעת ה 'אגרא דכלה' זה אכן חלק משמעותי במשא ומתן מול טענות הפחד של המרגלים, בעוד המרגלים מנסים לבסס תזה מרתיעה, הנה ראו, כיצד זה ארץ בעלת פירות כל כך טובים ועוד היא מגדלת ענקים, מגיעה לכזה משבר, כאשר יושביה מתמעטים, ורבים מהם קוברים את מתיהם, לתפיסתם אין זה אלא ראיה כי מדובר בארץ אוכלת את יושביה. כעת מגיעים יהושע וכלב ומפריכים את ההזיה, ההפך הוא הנכון, באמת הארץ טובה מאוד מאוד, הן בפירותיה והן באנשים שהיא מצמיחה. ולשאלתכם מדוע הם קוברים את מתיהם, אתם הייתם צריכים לענות לעצמכם אין זאת אלא שהארץ שומרת את טובה לעם אחר המתאים לה, לעם שה' חפץ בו ואוהבו, ולכן למרות טובה של הארץ היא לא רוצה לקיים עליה עם של חטאים כמו הכנענים. ובזה הם תוקפים את תעיית לבבם של המרגלים הרשעים, המשליכים את החסרונות שלהם על בורא העולם והטוב,
וזה לשונו בספר אגרא דכלה "מדרך הטוב והמטיב לכל להיטיב לבריותיו, ובשביל זה ברא העולם לא למלאות חסרון ח"ו, כי הוא השלם בתכלית השלימות, רק ברא להיטיב לבריותיו, וכל מה שברא לא ברא לריק רק להיטב, הנה כאשר רואין אנחנו איזה טובה באיזה ארץ ביתר שאת משאר ארצות מבלי שיעור, על כרחך הוא לטובת יושב הארץ אשר הם טובים בעיני ה' להטיב להם בהעדפה יתירה כפי עבודתם. והנה כאשר רואים שעם הטובה הלזו העודפת, הארץ משכלת, איך נוכל לומר שהוא לטובת יושב הארץ, דהנה הארץ אוכלת יושביה, על כרחך צריכין אנו לומר דמה שהארץ מוציאה פירות שלא כטבע והיא משכלת, צריכין להתבונן שהיא מעותדת להינתן ביד אומה אחרת שיאכלו מפריה וישבעו מטובה, וכהיום היא ברשות אחרים, על כן אוכלת יושביה כי מדרך הטוב להיטיב ולא ברא דבר לריק,"
ולכן הם אחר כך מוסיפים ואומרים "אַךְ בַּי-הוָה אַל־תִּמְרֹדוּ" כי יש משום מרידה בה' לטעון שהוא ברא ארץ טובה לחינם. רעיון זה אף מסביר כיצד נכנס שם הוי"ה המשמש להורות על מידת הרחמים, ללמד אותך כאן על הנהגת הרחמים, אשר היא- אהבת ה' אותנו.
ה 'באר מים חיים' מסביר באופן אחר, וכך כותב: "אם חפץ בנו ה' פירוש אם ה' המהוה יחפוץ בנו לעשות נוראות שלא בטבע אז ודאי והביא אותנו אל הארץ וגו' ונתנה לנו וגו' כי הוא אשר המהוה את כל הבריאה כולה ובידו לשברה ולעשותה אפס ואין." לפרוש זה יהושע וכלב בעצם אומרים להם, אם אנחנו נתעלה מעל לחישובים שלנו ונלך במסירות נפש אחר ה' יתברך,הוא יכול לשבר לנו את סדרי הטבע כמו קריעת ים סוף ונוכל לרשת את הארץ בכלל בלי מלחמה, איש לא יעכב בעדנו. אבל בשביל שה' יחפוץ בדרך זו ,אל תמרודו!
התפארת שלמה מסביר שטענת המרגלים היתה שכיוון שהארץ כה טובה, אזי כשיכנסו ישראל לארץ הם יבעטו בה' בבחינת "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ."(דברים לב',טו') וכנגד זה ענו להם יהושע וכלב "מה לנו לירא מכל אלה הלא אם אנחנו נהי' חזקים ביראת ה' ולא נטה אל תאוות הארץ אזי לא יזיק לנו כל דבר וז"ש אם חפץ בנו ה', רוצה לומר אם עיקר החפץ והמבוקש אשר בנו יהי' רק ה' לעשות רצונו ית"ש אז והביא אותנו כו' ויכול נוכל לה ועלה נעלה וירשנו אותה"(תפארת שלמה שלח). ז"א לפרושו של התפארת שלמה הם מדברים כאן על החפץ/הרצון שבנו לה' ואם הוא קיים אין לנו מה לירא מהכניסה לארץ.
אפשרות אחרת להבין את דבריהם,אמנם ברור שה' חפץ בעם ישראל וקשר זה בל ינתק. אבל כלב ויהושע לאחר שהמרגלים הצליחו להחליש את לב ישראל , כבר הרגישו בלבם את הגזירה/עונש המרחף באויר של 40 שנות הנדודים במדבר, לכן הם דברו בלשון התניה "אִם־חָפֵץ בָּנוּ יְ-הוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת" - בנו בדור שלנו, זה היה מסופק בליבם של כלב ויהושע. בנו ולא בעם ישראל בכללותו. לכלל ישראל ברור שה' יתברך מחויב היה להביאם אל הארץ, אלא שזה התקיים לבניהם לאחר 40 שנה. ואכן הם צדקו להפליא כי מחד הדור הזה לא זכה להיכנס לארץ, מאידך יהושע וכלב עצמם אכן חשו שה' חפץ בנו, והם עצמם כן זכו להיכנס לארץ לאחר תום שנות הנדודים.
לסיכום: ארץ ישראל לכל הדעות היתה ארץ טובה ומשובחת. היא קברה את מתי הכנענים כי הם לא היו ראוים לה. בין אם המרגלים חששו ממלחמות או חששו מחיי שפע בארץ, התשובה לכך שחיזוק הקשר עם ה' יתברך וההליכה אחריו בתמימות היתה מזכה אותם לרשת את הארץ ללא מלחמות, וחיי החומר לא היו מפילים אותם מקדושתם. יהושע וכלב היו מהתרים את הארץ, ראו את טובתה הגדולה והלכו בתמימות אחר ה',לכן הם אף זכו להיכנס ולרשת את הארץ הטובה.