בס"ד - פרשת בלק התשפ"ג - 

בלעם לא רוצה להבין את רצון השם ויוצא לדרך רכוב על אתונו, במטרה לקלל את ישראל. הקב"ה שולח מלאך לשטן לו. חז"ל אומרים שזה היה דוקא מלאך רחמים, שרצה להציל אותו מהחטא. שלוש פעמים האתון רואה את המלאך. פעם ראשונה היא סוטה מן הדרך. פעם שניה היא נלחצת אל הקיר תוך כדי מחיצה עוצמתית של רגלו של בלעם. בפעם השלישית היא פשוט נעצרת ורובצת תחת בלעם. בלעם מתעצבן ומכה אותה, ואז ה' פותח לה ת'פה והיא נותנת חתיכת נאום תוכחה לבלעם. יכולת הדיבור שנתנה לה אכן הינה נס גדול והוא נמנה בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אבל משום מה מתעלמים מהנס של יכולת הראיה המופלאה של האתון לראות את מלאך ה'.

לפי רש"י זה לא חריג, כי חיות יכולות לראות יותר טוב מאיתנו דברים כאלה, וכך כותב: ותרא האתון. וְהוּא לֹא רָאָה שֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין:

הרמב"ן לעומתו בהסבר ראשון כותב שאין לחיה יכולת לראות מלאכים, ואמנם היא לא ממש ראתה את המלאך אלא הרגישה בדבר המפחיד אותה, כמו "ליבי ראה הרבה חכמה". וההוכחה לכך היא: כשהאתון עונה לבלעם היא לא טוענת שראתה את המלאך. 

כיוון שני מנסה הרמב"ן לפיו המלאך הופיע באופן מוחשי לגמרי כמו בפרשת וירא עם אותם מלאכים שבאו לאברהם אבינו והופיעו בלבוש גשמי לגמרי. אלא שאם זה הסיפור, תוהה הרמב"ן מדוע בלעם לא ראה את המלאך. לכן נשאר הרמב"ן בהסבר ראשון.

גם המהר"ל מפראג הלך בכיוון של הרמב"ן וכך הוא כותב:

ומעתה יש לך לדעת, כי עם זה שהאדם הוא היותר במעלה מכל התחתונים, והוא קרוב אל המדריגה הרוחנית ביותר מכל שאר הנבראים, עד שהוא יתברך מדבר עמו, אבל כשהרוחנים* לא נשלחו לדבר עם האדם, אין לומר בזה שהוא מקבל הרגשה מן רוחניים יותר מן שאר הנבראים, ואדרבא, בעלי חיים קודמים. ודבר זה העידו עליו חכמים באמונתם, שהרי האתון הרגישה המלאך (במדבר כב, כג), ולא בלעם, אמרו על זה (רש"י שם) מכאן שנתנה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם. וזה שלא נשלח המלאך מתחלה לדבר עם בלעם, רק לשטן לו בדרך (שם פסוק כב), ולפי מדרגת צורתו של אדם, יש לו צורה חשובה מיוחדת, שלא נמצא במלאכים, במה שהוא בצלם אלקים (בראשית א, כז), ומצד הזה הוא מיוחד נבדל מן המלאכים. ומפני ההבדל שבין האדם והרוחנים, לא יקבל הרגשה מהם, כמו שהוא בבעלי חיים, כי לשפלות צורתן לא שייך הבדל בהם כלל, ומקבלים הרגשה. ולפיכך (במדבר כב, לא) "ויגל ה' את עיני בלעם", כאילו היתה סתימה בינו ובין הרוחנים, עד שהיה צריך שיהיה נגלה אליו הרוחנים.(באר הגולה, באר ה ז׳:ג׳)

אור החיים הקדוש עקרונית מסכים עם דעת הרמב"ן שאין לחיה שום יכולת לראות מלאכים! אלא זה היה חלק מאותה בריאה שנבראה בששת ימי בראשית, חלק מאותו נס שהאתון מדברת, כלל בתוכו גם את יכולת ראיית הרוחניים. ולמעשה בשלושת הפעמים שהיא ראתה את המלאך היא התקדמה שלושה שלבים ביכולת ההשתוות שלה לבני האדם עד שבפעם השלישית היא כבר ממש ניהלה דו שיח עם בלעם.

גם הנצי"ב מוולזין עסק בשאלה זו, ולשיטתו האתון ראתה באופן מוחשי את המלאך כבן אדם וחרבו שלופה בידו. אמנם להיותה בהמה היא לא השכילה שזהו מלאך אלא אדם המסוכן לה. ולשאלת הרמב"ן אם כך הדברים מדוע בלעם לא ראה את המלאך? עונה הנצי"ב שכיוון שזהו נס שהמלאך נראה כבן אדם, לאתון נעשה הנס הזה ברצון ה', ולבלעם לא עד לפעם השלישית שה' גילה את עיניו.

על פי הפרשנים שראינו נמצא שיש לנו כאן שתי אפשרויות להבין את הסיפור: 

א. לא מדובר בראיה גשמית של החמור אלא בראיה חושית, איזו הרגשה מנוכחות המלאך. וכך הוא הכלל שהחיות דוקא בשל זה שאין להן דעת כמו לאדם, יש להן יכולת לקלוט דברים שהאדם לא מסוגל. 

ב. כן מדובר בראיה גשמית, שהיא ממש ראתה אותו, אלא שאז האתון לא השיגה שמדובר במלאך אלא נבעתה מהדמות שראתה. 

אם ניקח את הרעיון שבשתי התשובות ביחד, אם נקבל שזה אפשרי שמלאכים יופיעו ויראו כבני אדם אם ה' חפץ בכך, (שהרי כל העולם הגשמי הוא כזה ביסודו, ה' ברא אותו ויצר גשמי מן הרוחני שהיה קודם), וגם נקבל את זה שהחיות בעלות יכולת חושית יותר מפותחת מאיתנו לחוש נוכחות של מלאכים בסביבה, נוכל לקבל שהאתון ראתה פיזית את המלאך. אמנם לא היה לה דעת לנתח ולהשכיל את אשר היא רואה, אבל בנוסף לראיה הגשמית היא חשה את נוכחות המלאך ונבעתה ממנו.

מה אנו יכולים לקחת מזה? קודם כל להבין שהעליונות שלנו על החיות גם יוצרת יתרון לחיות עלינו מצד אחר. כדאי לנו לשים לב וללמוד את שפת החיות, זה יכול לחסוך לנו צרות. אז אם בפעם שהבאה שאתם רוכבים על חמור, הוא ישנה את מסלול ההליכה או יעצור במקומו אל תתרגזו עליו, הוא כנראה רואה משהו שאנחנו לא.