למה צריך לכרות ברית עם אוהבים?

“אתם נצבים היום... לעוברך בברית ה' אלוקיך”. בפרשת ניצבים, בטרם נפרד משה רבנו מעם ישראל, הוא דאג להעביר את העם בברית מחודשת עם הקב״ה. פעולה זו, שאינה מובנת מאליה, מעוררת שאלה עמוקה: מהו תפקידה של הברית, ובמיוחד ברית הנכרתת בין אוהבים?

ביום מותו עורך משה רבנו טקס כריתת ברית עם כל עם ישראל. חלפו כבר ארבעים שנה מן הברית הקודמת במעמד הר סיני; עם ישראל כבר למד להכיר את כל מצוות השם, ואף זכה לכבוש את עבר הירדן המזרחי והגיע עד ערבות יריחו – העם מגיע לבשלות שיכולה להביא לכדי ברית “בוגרת” עם הקב״ה. בברית זו בולטת הצטרפותם של כאלו שכלל אינם נמצאים בה:

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים כט, יג-יד)

השאלה: איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם?

ממש לפני מותו כורת משה רבנו ברית מחודשת בין עם ישראל לבין הקב״ה. עם ישראל כבר מכיר את כל מצוות ה', וגם עומד על מנעולה של ארץ ישראל; עכשיו הזמן לכריתת ברית של עם ישראל לקיום דבר ה'. וכך מתאר לנו משה את המעמד:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: (דברים כט, ט-י)

יש כאן רשימה מסודרת של בעלי הברית, תיאור מפורט של כלל מעמדות החברה בישראל. מה שפחות מובן הוא עניינם של חוטבי העצים ושואבי המים: יותר מכך, משה מתאר “מחֹטב עציך עד שֹׁאב מימיך”, כאילו הם נמצאים בשני קצות הקשת החברתית, והלא הם נמצאים ממש זה לצד זה? דבר מעניין מצאנו, שבתפקידים אלו שימשו אפילו חכמים גדולים בישראל, כמו שמציין הרמב״ם: “גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים” (הלכות תלמוד תורה א, ט).

מי גדול יותר – צדיק או בעל תשובה? מחד, יש עדיפות לצדיק על פני בעל התשובה: מי שלא טעם טעם חטא, שלא התלכלך בטיט, כמו שנאמר “אשרי מי שלא חטא”. מאידך, יש יתרון לבעל תשובה: המאיסה שלו ברע עוצמתית הרבה יותר, יכולת המלחמה שלו ברע ממילא חזקה יותר, הוא מבורר בדרכו, והאכפתיות שלו לעזור לאלו שעדיין שקועים בטיט גם גדולה יותר. ובאמת יש בחז״ל מחלוקת בנושא: שיטת רבי יוחנן – “כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך”; ואילו רבי אבהו אומר – “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר ‘שלום שלום לרחוק ולקרוב’ – לרחוק ברישא והדר לקרוב” (ברכות לד).

בפרשת נצבים מתאר לנו משה רבנו את מהלך צמיחת גאולתנו, כפי שאנו רואים במו עינינו, בדיוק נמרץ. הבה נתבונן בפרטי התהליך:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ... וְשָׁב יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ... וּמָל יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ... (דברים ל, א-י)

כך פותחת ההפטרה:

שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּי-הוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲ-דֹנָי יְ-הוִה יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי יְ-הוָה יִקֳּבֶנּוּ: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: (ישעיהו סא-סב)

בפרשת ניצבים מסופר לנו על הברית שכרת משה רבנו, ביום מותו, בין ישראל לבין הקב״ה. לשם מה נועדה ברית זו? למה צריך ברית חדשה, אחרי שכבר נכרתה ברית בהר סיני, ומה מיוחד בה מכל שאר הבריתות? מדוע משה רבנו מתחיל את דבריו בלשון רבים ולבסוף עובר ללשון יחיד? ומה הכוונה בדבריו “למען הקים אותך היום לו לעם”?

מובא בפרשיית התשובה והגאולה:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ י-הוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד י-הוה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב י-הוה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ י-הוה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (דברים ל, א-ג)

הרבה מן הפרשנים התקשו בהבנת פסוק זה. ראשית, מדוע אומר משה רבנו “ושב” ולא “והשיב” – הלא זה פועל יוצא, ואינו מתאים לבניין קל? ומה צריך שהשם ישיב, אחר שהאדם שב בעצמו? ומדוע אומר בפסוק פעמיים “ושב”?

בפרשת נצבים מתוארת הברית שכרת משה רבנו בין ישראל לבין הקב"ה:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹ-הֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

(דברים כט, ט-יד)

מיד עולה השאלה: מה תכליתה של ברית זו? הלוא כבר בהר סיני כרתנו ברית עם ה'.

משה רבנו, בתוכחתו בפרשת נצבים, מזהיר אותנו שמא יש בנו מי שלבו פונה היום מעם ה', וכך הוא אומר:

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

(דברים כט, יח)

בפרשת נצבים מסופר שמשה רבינו כורת ברית בין בני ישראל ובין הקב״ה. 

{ט}  אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י}  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: {יא}  לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: 

שואלים כל הפרשנים מה צורך היה להעבירנו בברית מחודשת עם ה׳ אחר שכבר כרתנו עם השם ברית בהר סיני?

שלבי התחיה של ישראל בשיבת ציון כפי שמובאים בפרשת ניצבים. 

א וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.  ב וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ג וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה.  ד אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ.  ה וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ.  ו וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ.  ז וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.  ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם.  ט וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה:  כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ.  י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:  כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  (דברים ל, א-י)

לכאורה יש חזרה בפסוקים, בפסוק ב׳ אומר ושבת עד ה׳. אחר כך ושב ה׳. אחר כך ומל ה׳ אל׳ את לבבך. ועוד חוזר בפסוק ח׳ ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳, מה עניין כל התשובות האלו? 

ומה פרוש ושב ה׳ א-לוהיך את שבותך. למה נאמר בבנין קל ״ושב״ ולא והשיב ה׳...?

מובא בפרשת ניצבים:

הַנִּסְתָּרֹת--לַי-ה-וָ-ה, אֱ-לֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (דברים כט,כח)

מה כוונת משה רבינו בדבריו אלה לבני ישראל?