בס"ד לכבוד הברית שבפרשת נצבים התשפ"ג
ממש לפני מותו כורת משה רבנו ברית מחודשת בין עם ישראל לבין הקב"ה. עם ישראל כבר מכיר את כל מצות ה', וגם עומד כבר על מנעולה של ארץ ישראל, עכשיו הזמן לכריתת ברית של עם ישראל לקיום דבר ה'.
וכך מתאר לנו משה את המעמד: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃
יש כאן רשימה מסודרת של בעלי הברית, תיאור מפורט של כלל מעמדות החברה בישראל, הבעיה, מה שפחות מובן זה מה הסיפור של חוטבי העצים ושואבי המים. יותר מכך משה מתאר מחוטב עציך עד שואב מימך, כאילו שהם נמצאים באיזה שני קצות של הקשת החברתית, והלא הם נמצאים ממש האחד ליד השני?
בס"ד לפרשת נצבים התשפ"ב.
מי גדול יותר צדיק או בעל תשובה?
מחד יש עדיפות לצדיק על פני בעל התשובה, מי שלא טעם טעם חטא, שלא התלכלך בטיט, כמו שנאמר אשרי מי שלא חטא.
מאידך יש יתרון לבעל תשובה, המאיסה שלו ברע הרבה יותר עוצמתית, יכולת המלחמה שלו ברע ממילא חזקה יותר. הוא מבורר בדרכו. האכפתיות שלו לעזור לאלו שעדין שקועים בטיט גם יותר גדולה.
ובאמת יש בחז"ל מחלוקת בנושא:
שיטת רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך .
ואילו רבי אבהו אומר: שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב״, לרחוק ברישא והדר לקרוב.(מסכת ברכות ל"ד)
צריך להבין כיצד יתכן כי בעלי תשובה נמצאים במקום גבוה יותר מצדיקים?
בס"ד לפרשת ניצבים התשפ"א
בפרשת נצבים מתאר לנו משה רבנו את מהלך צמיחת גאולתנו כפי שאנו רואים במו עיננו בדיוק נמרץ. הבא נתבונן בפרטי התהליך:
א וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל לְבָבֶךָ, בְּכָל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. ב וְשַׁבְתָּ עַד יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ג וְשָׁב יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. ד אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. ה וֶהֱבִיאֲךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. ו וּמָל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. ז וְנָתַן יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. ח וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְ-הוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם. ט וְהוֹתִירְךָ יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה: כִּי יָשׁוּב יְ-הוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ, עַל אֲבֹתֶיךָ. י כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (דברים ל, א-י)
הפטרת שוש אשיש-הפטרת נצבים, שביעית דנחמתא, פרק סא,י- סג,ט
בס"ד
כך פותחת ההפטרה:
שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽי-הוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽא-לֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃
כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ כֵּ֣ן ׀ אֲ-דֹנָ֣י יְ-הוִ֗ה יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כָּל־הַגּוֹיִֽם׃
לְמַ֤עַן צִיּוֹן֙ לֹ֣א אֶחֱשֶׁ֔ה וּלְמַ֥עַן יְרוּשָׁלִַ֖ם לֹ֣א אֶשְׁק֑וֹט עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר׃
וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ וְקֹ֤רָא לָךְ֙ שֵׁ֣ם חָדָ֔שׁ אֲשֶׁ֛ר פִּ֥י יְ-הוָ֖ה יִקֳּבֶֽנּוּ׃
וְהָיִ֛יתְ עֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּיַד־יְ-הוָ֑ה וצנוף [וּצְנִ֥יף] מְלוּכָ֖ה בְּכַף־אֱ-לֹהָֽיִךְ׃
לֹֽא־יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי־חָפֵ֤ץ יְ-הוָה֙ בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל׃
כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשׂ֤וֹשׂ חָתָן֙ עַל־כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱ-לֹהָֽיִךְ׃
בחלקה הראשון מתארת הנבואה את שיאה של הנחמה, ולא בכדי הינה האחרונה בשבע הפטרות הנחמה. לאחר הפטרת קומי אורי המביאה את הנחמה ביחסינו אל ה’ בתיאור "ועמך כולם צדיקים", במודל של מלך/עבדים או אב/בנים, כאן הנביא חוזר למודל הבעל/אישה בתיאור הקשר שביננו לבינו. הפלא הגדול שהיחס הוא בחור/בתולה, למרות כל מערכת היחסים שעברנו כבר, כיצד נחזור לימי הנעורים?