בס"ד לפרשת האזינו התשפ"ד
שירת האזינו שמשה רבנו משורר לאזני כל ישראל ביום האחרון לחייו, פותחת בקריאתו לשמים ולארץ להאזין לדבריו, ומתפלל שדבריו יהיו כמו גשם וטל לרוויה, ואז מזכיר משה בפעם ראשונה בשירה את שמו של ה' "כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ ".
את הפשט מבאר רש"י, משה רבינו פתח בשבחו של מקום, וקרא לנו לישראל: כאשר אני אקרא ואזכיר שם ה', אתם-הבו גודל לאלוהינו . גם הרשב"ם מסביר "כי שם ה' אקרא - כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב"ה והטובות שגמל לכם וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם, גם אתם הבו גודל לאלהינו - היו מודים על האמת." לעומת זאת לדעת האבן עזרא והבכור שור הקריאה כאן היא לא לעם ישראל אלא זו לשמים ולארץ ש- הבו גודל לה'. משה רוצה שכוחות הטבע יכירו בחשיבות גילוי ה' בעולם וישתפו פעולה עם זה.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי
בס"ד לפרשת האזינו התשפ"א
יש אנשים שמדברים אל הקירות ויש שמדברים אל עצמם ויש בגובה העיניים, ואילו משה רבינו דיבר אל השמים. כנראה ששירה אמיתית פונה אל השמים ולא מסתפקת רק בפניה לעולם הגשמי.
חז"ל אומרים שתמצית כל התורה נמצאת בשירה הזו. ברצוני הפעם להתמקד בפסוק הפתיחה של השירה שלעיל.
לשם מה פונה משה לשמים שיאזינו לו וכי דבריו מיועדים לשמים?! ועוד למה אומר לשמים האזינו ולעומת זאת לארץ בלשון שמיעה? ועוד למה אומר לארץ "ותשמע" שאין זה לשון ציווי כמו האזינו אלא תיאור תוצאה, כאילו משה מצוה על השמים להאזין וממילא הארץ תשמע?
והשאלה הינה מה מבטאים השמים ומה מבטאת הארץ בשירת משה?
בס״ד לפרשת האזינו התשע״ט
פרשת האזינו הינה הפרשה האחרונה שאנו קוראים מהתורה בשבת. בשירה זו נמצא התמצית של כל התורה כולה. כמבואר בדברי מי השילוח לפרשה:
״צורה דשמעתתא של כל התורה הוא שירת האזינו כדאיתא בגמרא (נדרים לח) שכל התורה נקרא שירה והעיקר הוא שירת האזינו״
ומוסיף מי השילוח ומבאר שהפסוק שלנו הוא התמצית והעיקר של פרשת האזינו וכך מביא:
״וצורתא דשמעתתא של שירת האזינו הוא הפסוק הזה, שמורה שכוונת הקב״ה בבריאת עולם היה רק עבור בני ישראל, שהם חלקו וחבל נחלתו וישראל ימליכו את השם יתברך בכל לב ונפש. ״
בע״ה ננסה לעמוד כפי יכולתנו על ענינו ופירושו של פסוק זה, ראשית הבא ונראה את הקשרו:
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כִּי חֵלֶק יְ-הֹ-וָ-ה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
בס״ד עש"ק פרשת האזינו שנת תשוע"ה
משה רבינו מוסר לבני ישראל ביומו האחרון לחייו את הנאום של חייו. בפרשתנו מופיעה שירת האזינו, בה מקפל משה את כל ההיסטוריה לשירה אחת. ובפרשה הבאה והאחרונה הוא יברך את כל שבטי ישראל.
השירה פותחת כך:
{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
{ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:
הפעם ברצוני לעסוק בפסוק השני:
המבנה של השירה הינו כפול אבל אין זו כפילות לשון אלה הקבלה. בפסוק ראשון דיבר משה אל השמים והארץ ומה שהם מסמלים ובפסוק שני הוא ממשיל את דבריו לגשם וטל.
ויש להתבונן למה מתכוון במטר ולמה בטל?
למה הוא משתמש בלשון יערוף על המטר, לשון בעל משמעות שלילית?
בשירת האזינו אומר משה לבני ישראל בין השאר:
{מג} הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:
ברצוני הפעם לנסות להבין את סוף הפסוק, מה הקשר בין האדמה הכפרה וישראל?
בשירת האזינו מסיים משה רבינו בפסוק :
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב, מג).
השאלה הראשונה שעולה. מדוע הגוים ישבחו אותנו דוקא לאחר שהם ינקמו מאת ה׳ על כל הסבל אשר עוללו לנו, זו סיבה לשבח?!
יותר מזה צריך להבין מה המטרה בזה? מה אכפת לנו אם הם ירנינו או לא?
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {דברים לב ח}
ראשית , אמרו חז״ל על שירת האזינו שהיא שירת ההיסטוריה כולה, מראשית ועד אחרית, מ"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" עד "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". כך אמרו חז"ל "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא", (מדרש ספרי על הפרשה)
במאמר זה ברצוני להתייחס לנקודה אחת בשירה זו, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.
הפשט של הפסוק אומר כך, כאשר ריבונו של עולם הנחיל את העולם לעמים השונים, חילק אותם לפי מספר בני ישראל. מדבר על דור הפלגה, כאשר השם בלל את שפתם, והפיצם ברחבי העולם, הוא חילקם לשבעים אומות דוקא.