מהי תכונתו של העץ?
האם תכונתו ללמד דעת ולהבחין בין טוב לבין רע? או אז זו דוקא תכונה טובה.
אבל אם הכוונה שתכונתו לחבר את הטוב והרע ביניהם? זו תכונה שלילית מאוד.
המילה דעת משמשת בשפה העברית גם במובן של הבנה והכרה שכלית, כמו שמשתמע מהפסוק
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.(בראשית ג, כב).
וגם במובן של חיבור, כמו שאומר הפסוק ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְ-ה-וָ-ה: ״(בראשית ד,א).
אנו רואים בעצם מתגובת ה׳ דלעיל לאכילת אדם וחוה, שצדק הנחש כשאמר לחוה:
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: {ה} כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
אמנם צדק רק בחצי דבריו, באמרו והייתם כא-להים ידעי טוב ורע, אבל בענין המות לא צדק, דוקא חטא זה הביא לגזירת המות על בני האדם.
כיצד מתישבים שני המובנים של דעת כפי שראינו, עם אכילת פרי עץ הדעת?
סיפור בריאת העולם בפרשת בראשית מלמדנו שאכילת בשר נאסרה לבני האדם מראשית העולם. וכך אומר הקב״ה לנבראיו:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.
וכך כותב רש״י: השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר. אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם. ושבאו בני נוח התיר להם...
אם כן עד ימי נוח נאסר על כל האנושות כמו על כל החיות לאכול בשר, כל החיות היו צמחוניות.
אז למה היה הבל רועה צאן אם נאסר עליו לאכול ממנו?
ולמה התיר להם בימי נוח את הבשר, האם נכשל חזון הצמחונות? האם צמחונות יכולה להיות הנהגה רעה? האם ה׳ לא צפה מראש את הכשלון?
עיון בפסוקי בראשית מגלים לנו שלושה תאורים שונים של בריאת העולם:
התאור הראשון בפרק אלף, בו הבריאה מדורגת, בכל יום נבראה בריאה שונה,כל יום בבריאה עומד על הימים הקודמים, ומפתח עוד שלב את הבריאה. יוצא בתאור זה שהאדם שנברא אחרון, תלוי לקיומו בכל השלבים הקודמים, הוא הפיתוח הכי מתקדם של נברא. בכל הפרק הפועל הוא הא-לוהים, אין שום איזכור לשם הויה. אחרית הבריאה בתאור זה היא המנוחה- יום השבת.
זהו עולם טבעי לחלוטין, כביכול בלי סתירות, אחריות, ובלי דיבור בין הנבראים לבורא.