פרשת מצורע ושבת הגדול התשפ"ד
פעמים רבות אנו קוראים בתורה לפני פסח את פרשות נגעי הצרעת. ומעניין להתבונן בקשר ביניהם.
הנה פרשות אלו עוסקות בתיקון הדיבור של האדם, כי הצרעת מופיעה בעיקר בקרב אנשים המקולקלים בדיבורם, ופסח כשמו פה-סח, הינו חג גאולת הדיבור, הוא מסוגל במיוחד לפתח בנו את הדיבור הבריא הנכון והישר.
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ג
מובא בדיני טהרת המצורע "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃"
כל הפסוק הזה אומר דרשני, למה קורא לדיני הטהרה של המצורע "תורת המצורע" ולמה נאמר "והובא אל הכהן" הלא מיד בפסוק הבא נאמר : וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אז הכהן היה בא אליו ולא הוא אל הכהן?
בס"ד לפרשת מצורע התשפ"ב
בדיני טהרת המצורע בפרשה נאמר:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃ וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים׃ אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים׃ וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
התורה מתארת כאן טקס לא מובן, צריך לקחת לטהרת המצורע שתי ציפורים, אחת מהן לשחוט ואת השנייה משלחים על פני השדה עם כל פרטי ההלכה שמובאים כאן. קשה להבין את העומק של הדברים, כמעט כמו דיני פרה אדומה שאף הם עוסקים בדיני טהרה.
הבה ננסה לעמוד במידת האפשר על משמעות הדבר. הנה אמרו חז"ל במקומות שונים שהסיבה העיקרית להופעת הצרעת הינה לשון הרע, ודרשו מצורע-מוציא שם רע. אם כן אנו יכולים להבין באופן כללי את הקשר לציפורים, שכמו הציפורים האדם גם מצפצף בטוויטר. אבל למה יש לנו שתים, ולמה את האחת יש לשחוט והשנייה לשלח?
בס"ד מאמר לפרשת מצורע ושבת הגדול התשע"ט
מצבו של עם ישראל במצרים ערב הגאולה מתואר בלשון הנביא יחזקאל " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אָכָלְתְּ; וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה. (פרק ט"ז פסוקים ו-יד)