פרשת מצורע ושבת הגדול התשפ"ד
פעמים רבות אנו קוראים בתורה לפני פסח את פרשות נגעי הצרעת. ומעניין להתבונן בקשר ביניהם.
הנה פרשות אלו עוסקות בתיקון הדיבור של האדם, כי הצרעת מופיעה בעיקר בקרב אנשים המקולקלים בדיבורם, ופסח כשמו פה-סח, הינו חג גאולת הדיבור, הוא מסוגל במיוחד לפתח בנו את הדיבור הבריא הנכון והישר.
פרשת תזריע-מצורע התשפ"ג
מובא בדיני טהרת המצורע "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃"
כל הפסוק הזה אומר דרשני, למה קורא לדיני הטהרה של המצורע "תורת המצורע" ולמה נאמר "והובא אל הכהן" הלא מיד בפסוק הבא נאמר : וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אז הכהן היה בא אליו ולא הוא אל הכהן?
בס"ד לפרשת מצורע התשפ"ב
בדיני טהרת המצורע בפרשה נאמר:
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃ וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים׃ אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים׃ וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
התורה מתארת כאן טקס לא מובן, צריך לקחת לטהרת המצורע שתי ציפורים, אחת מהן לשחוט ואת השנייה משלחים על פני השדה עם כל פרטי ההלכה שמובאים כאן. קשה להבין את העומק של הדברים, כמעט כמו דיני פרה אדומה שאף הם עוסקים בדיני טהרה.
הבה ננסה לעמוד במידת האפשר על משמעות הדבר. הנה אמרו חז"ל במקומות שונים שהסיבה העיקרית להופעת הצרעת הינה לשון הרע, ודרשו מצורע-מוציא שם רע. אם כן אנו יכולים להבין באופן כללי את הקשר לציפורים, שכמו הציפורים האדם גם מצפצף בטוויטר. אבל למה יש לנו שתים, ולמה את האחת יש לשחוט והשנייה לשלח?
בס"ד מאמר לפרשת מצורע ושבת הגדול התשע"ט
מצבו של עם ישראל במצרים ערב הגאולה מתואר בלשון הנביא יחזקאל " וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי, וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים: שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ, עֶדִי; וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם, עַל-אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים, עַל-אָזְנָיִךְ; וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אָכָלְתְּ; וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ: כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְ-ה-וִ-ה. (פרק ט"ז פסוקים ו-יד)
בס״ד לפרשת מצורע שנת תשועה
מה הקטע להוציאה את הכלים לפני בוא הכהן?
בפרשת מצורע בתיאור צרעת הבית ודיניה, מובא שלפני בוא הכהן לראות את הבית מוציאים מהבית את כל הכלים כדי שלא יטמאו אם יאמר הכהן שהבית טמא. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:
והלא הם בבית יחד עם הצרעת ואם הכהן אומר שאכן זהו נגע צרעת וכי הנגע לא היה נגע גם חמש דקות לפני בוא הכהן?!
אנו רגילים לתרגילים של חז״ל היתר מכירה, מכירת חמץ, פרוזבול, אבל כאן התורה עצמה עושה תרגילים, הכיצד?
ועוד שאלה בעניין צרעת האדם: כיצד אומרת התורה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: , הלא המרפא הינו לאדם מן הצרעת ולא הצרעת נרפאת?!
בס"ד עש"ק פרשת תזריע-מצורע התשע"ה
בפרשת מצורע העוסקת בסוגי צרעות שונות ודרכי הטיפול בהם מופיעה גם צרעת הבית.
על רגל אחת אדם שחושב שיש לו צרעת בביתו היה ניגש לכהן ואומר לו ״כנגע נראה לי בבית״ הכהן מגיע לביתו לבדוק את הדבר. בשלב ראשון היה מסגיר את הבית שבעת ימים, ואז היה בא שוב לבית לראות אם הנגע פשה בקירות הבית, ואם הוא היה מכריז על צרעת הבית, היו נטמאים כל הכלים והמזון שבבית, אבל דוקא נטמאים ברגע שהכהן מכריז ולא קודם. לכן היו האנשים מוציאים מביתם כל החפצים טרם יגיע הכהן לבדוק הבית. את האבנים הנגועות היו מחליפים בחדשות ומחכים לראות שלא חוזר הנגע לקירות. אם לא הועיל היו מנתצים את קירות הבתים.
ראשית נאמר שאין קשר בין הצרעת של התורה למה שנקרא היום צרעת. הצרעת בתורה הינה תמיד ביטוי פזיולוגי לקלקול רוחני, לגסות רוח, לשון הרע וכדו׳. היא בעצם חושפת אותנו לרובד פנימי של מבט על הנעשה בעולם.להבטה המוסרית שמעל להבטה הסיבתית. ולכן אין הטיפול בה ניתן לרופאים אלה לכהנים.
מסופר במלכים ב, ה:
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים--כִּי-בוֹ נָתַן-יְ-ה-וָ-ה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל--מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. ד וַיָּבֹא, וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר, חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וְעַתָּה, כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ: כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים, כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ; יָבֹא-נָא אֵלַי--וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ט וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ, רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר. טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. טז וַיֹּאמֶר, חַי-יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח; וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן.