בס״ד לפרשת מצורע שנת תשועה
מה הקטע להוציאה את הכלים לפני בוא הכהן?
בפרשת מצורע בתיאור צרעת הבית ודיניה, מובא שלפני בוא הכהן לראות את הבית מוציאים מהבית את כל הכלים כדי שלא יטמאו אם יאמר הכהן שהבית טמא. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת:
והלא הם בבית יחד עם הצרעת ואם הכהן אומר שאכן זהו נגע צרעת וכי הנגע לא היה נגע גם חמש דקות לפני בוא הכהן?!
אנו רגילים לתרגילים של חז״ל היתר מכירה, מכירת חמץ, פרוזבול, אבל כאן התורה עצמה עושה תרגילים, הכיצד?
ועוד שאלה בעניין צרעת האדם: כיצד אומרת התורה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: , הלא המרפא הינו לאדם מן הצרעת ולא הצרעת נרפאת?!
בס"ד עש"ק פרשת תזריע-מצורע התשע"ה
בפרשת מצורע העוסקת בסוגי צרעות שונות ודרכי הטיפול בהם מופיעה גם צרעת הבית.
על רגל אחת אדם שחושב שיש לו צרעת בביתו היה ניגש לכהן ואומר לו ״כנגע נראה לי בבית״ הכהן מגיע לביתו לבדוק את הדבר. בשלב ראשון היה מסגיר את הבית שבעת ימים, ואז היה בא שוב לבית לראות אם הנגע פשה בקירות הבית, ואם הוא היה מכריז על צרעת הבית, היו נטמאים כל הכלים והמזון שבבית, אבל דוקא נטמאים ברגע שהכהן מכריז ולא קודם. לכן היו האנשים מוציאים מביתם כל החפצים טרם יגיע הכהן לבדוק הבית. את האבנים הנגועות היו מחליפים בחדשות ומחכים לראות שלא חוזר הנגע לקירות. אם לא הועיל היו מנתצים את קירות הבתים.
ראשית נאמר שאין קשר בין הצרעת של התורה למה שנקרא היום צרעת. הצרעת בתורה הינה תמיד ביטוי פזיולוגי לקלקול רוחני, לגסות רוח, לשון הרע וכדו׳. היא בעצם חושפת אותנו לרובד פנימי של מבט על הנעשה בעולם.להבטה המוסרית שמעל להבטה הסיבתית. ולכן אין הטיפול בה ניתן לרופאים אלה לכהנים.
מסופר במלכים ב, ה:
א וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים--כִּי-בוֹ נָתַן-יְ-ה-וָ-ה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל--מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. ד וַיָּבֹא, וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר: כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-אֲרָם לֶךְ-בֹּא, וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי-כֶסֶף, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב, וְעֶשֶׂר, חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: וְעַתָּה, כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת-נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. ז וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, כִּי-זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי, לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ: כִּי אַךְ-דְּעוּ-נָא וּרְאוּ, כִּי-מִתְאַנֶּה הוּא לִי. ח וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים, כִּי-קָרַע מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁלַח אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ; יָבֹא-נָא אֵלַי--וְיֵדַע, כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. ט וַיָּבֹא נַעֲמָן, בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ; וַיַּעֲמֹד פֶּתַח-הַבַּיִת, לֶאֱלִישָׁע. י וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע, מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ, וּטְהָר. יא וַיִּקְצֹף נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהָיו, וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל-הַמָּקוֹם, וְאָסַף הַמְּצֹרָע. יב הֲלֹא טוֹב אבנה (אֲמָנָה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק, מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל--הֲלֹא-אֶרְחַץ בָּהֶם, וְטָהָרְתִּי; וַיִּפֶן, וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. יג וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה; וְאַף כִּי-אָמַר אֵלֶיךָ, רְחַץ וּטְהָר. יד וַיֵּרֶד, וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּדְבַר, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ, כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן--וַיִּטְהָר. טו וַיָּשָׁב אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל-מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל-הָאָרֶץ, כִּי אִם-בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ. טז וַיֹּאמֶר, חַי-יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר-עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-אֶקָּח; וַיִּפְצַר-בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן.