בס"ד לפרשת אחרי-מות התשפ"ד
האם אהרן הכהן נבחר להיות הכהן הגדול למרות ה"שותפות" שלו בחטא העגל, הוא הצליח לקבל את התפקיד כי משה רבינו התפלל עליו והוא עצמו גם עשה תשובה או שבחירתו היתה דוקא בזכות החטא שלו?
בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ג.
אחת האמירות העממיות המפורסמות, מדברת על רצון לאכול עוגה מגרה וטעימה, אך עם זאת להשאיר אותה שלימה, ההקשר לזה בפרשה מופיע בפתיחה, שם התורה מדריכה את הכהנים הגדולים איך להיכנס אל הקודש פנימה אבל מבלי למות, היות ולהיכנס ואז למות זו בעצם הדרך הכי קלה איך גם להיכנס וגם לא להיות שם, פשוט כי מתים, ולכן התורה מציינת את מותם של נדב ואביהוא בו בזמן שהם נכנסו אל הקודש פנימה ביום חנוכת המשכן, גם חז"ל מספרים לנו שבשלהי בית שני רבים מהכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. הזהירות הנצרכת בהתקרבות אל הקודש והסכנה בכך כבר מופיעה במעמד הר סיני וכך נאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.(שמות יט,יב) זה גם מדגיש נקודה חשובה כי במקום שבו אנו זוכים להפגש עם מקור החיים עם האין סוף ברוך הוא, נצרכת יחד עם האהבה העצומה גם היראה והזהירות.
בס"ד לפרשת אחרי מות התשפ"א
התורה סיפרה לנו בפרשת שמיני על מותם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, עשתה פסק זמן בנושא והביאה את דיני הטמאים והטומאות בפרשות תזריע מצורע, וחזרה להתייחס למותם של נדב ואביהו בפרשתנו: וַיְדַבֵּ֤ר יְ-הוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְ-הוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃[1]
בס״ד לפרשת אחרי מות-קדושים התשע״ח
מובא בפרשתנו:
{י} וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: {יא} כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: {יב} עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: {יג} וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: {יד} כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
מה הטעם לאיסור אכילת הדם?
מה הקשר בין הדם לנפש החיה?
בס״ד ט׳ תמוז התשע״ז עש״ק פרשת אחרי/קדושים.
השאלה ידועה: לשם מה לעזאזל צריך שעיר לעזאזל?
מובא בפרקי דרבי אליעזר:
אמר סמאל לפני הקב"ה רבון כל העולמים על כל העכומ"ז נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי רשות? אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם, לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את ישראל שלא לבטל קרבן של ישראל, שנאמר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", גורלו של הקב"ה קרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמים:
מה מלאכי השרת אין להם קפיצין כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים.
מה מלאכי ישראל אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים.
(פרקי דרבי אליעזר פרק מ״ו)
המדרש הזה מעורר שלל שאלות:
1. וכי באמת אין לסמאל רשות על ישראל כל השנה, ורק על הגוים?
2. למה השם מקבל טענתו ונותן לו רשות על ישראל ביום הכיפורים?
3. בכלל המדרש הזה נראה סותר סתירה גמורה מדרש אחר הדורש את הפסוק ״ ימים יוצרו ולו אחד בהם״ שישנו יום אחד בשנה בו אין לשטן יכולת להסטין על ישראל, והוא יוה״כ, השטן=364 שיש לו כוח בכל 364 ימי חמה מלבד יוה״כ.
4. המדרש כאן מציין שמביאים לסמאל שוחד ביוה״כ. זה ממש מקומם, וכי אנו צריכים לשחד את סמאל?! רבינו בחיי ממשיל זאת למי שמשליך פרוסה לכלב כדי שלא ינשכנו, וזה עדין מקומם, וכי בעל הכלב לא יכול ל״טפל״ בו שלא יישך, ואנו צריכים לשחדו?!
בס"ד י' ניסן התשע"ד
בפרשת אחרי מות (פרק יז) מובא :
{א} וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: {ג} אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: {ד} וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַי-ה-וָ-ה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְ-ה-וָ-ה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: {ה} לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַי-ה-וָ-ה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַי-ה-וָ-ה אוֹתָם: {ו} וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְ-ה-וָ-ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹח לַי-ה-וָ-ה:
התורה כאן אוסרת שחיטת בהמות במחנה או חוצה לו מלבד שחיטת בהמות המובאות אל המשכן. והכהן מצווה לשפוך את דמם על המזבח. בהמשך הפסוקים התורה אוסרת במפורש את אכילת הדם של החיות.
האם נאסרה כל אכילת בשר חולין במדבר?
אחרי מות נדב ואביהו בקרבתם...
על מה ולמה מתו נדב ואביהו?
האם הם היו צדיקים? האם היו גדולים ממשה ואהרן?
האם הם מתו בגלל חלקו של אהרן בחטא העגל?
ראשית הבא נראה את המקורות השונים מהם נראה לכאורה שישנן סתירות בנושא.
1 מובא בחז״ל. על דברי משה לאהרן לאחר מותם. בקרובי אקדש- ידעתי שעתיד מישהו מאיתנו להיפטר בחנוכת המשכן. חשבתי שאני או אתה נפטר. עכשיו שנפטרו נדב ואביהו אני יודע שהם גדולים ממני וממך.
והוא תימה, האם יש הכרח שמישהו ימות בחנוכת המשכן?! הרי זה נוגד את השקפת התורה השוללת מכל וכל קרבנות אדם. ועוד כיצד יתכן לומר שהם גדולים ממשה ואהרן? והייתי אומר שכל דבריו אלו באו רק לנחם את אהרן, אלה שקשה לומר משה יוציא מפיו הקדוש דבר שאינו נכון.
פרשת אחרי מות
מתחילה בהזכרת מיתת נדב ואביהו, ביום חנוכת במשכן, ורומזת על סיבת מותם בקרבתם לפני השם וימותו.
אחר כך מפרטת את האופן שבו מותר לאהרן לבוא אל הקודש פנימה ( בתוך כך מפרטת את עבודת כהן גדול ביום הכיפורים).
עוברת לברר את תנאי היתר אכילת בשר, רק אם מביאים אותו כקרבן להשם אל המשכן. בתוך כך מבררת איסור אכילת הדם.
ומסיימת באיסורי עריות וסכנתם הגדולה.
מהו החוט החורז את הפרשה?
מה המשותף לכל הנושאים?