בס"ד פרשת אחרי-מות קדושים התשפ"ג.
אחת האמירות העממיות המפורסמות, מדברת על רצון לאכול עוגה מגרה וטעימה, אך עם זאת להשאיר אותה שלימה, ההקשר לזה בפרשה מופיע בפתיחה, שם התורה מדריכה את הכהנים הגדולים איך להיכנס אל הקודש פנימה אבל מבלי למות, היות ולהיכנס ואז למות זו בעצם הדרך הכי קלה איך גם להיכנס וגם לא להיות שם, פשוט כי מתים, ולכן התורה מציינת את מותם של נדב ואביהוא בו בזמן שהם נכנסו אל הקודש פנימה ביום חנוכת המשכן, גם חז"ל מספרים לנו שבשלהי בית שני רבים מהכהנים הגדולים לא השלימו את שנתם. הזהירות הנצרכת בהתקרבות אל הקודש והסכנה בכך כבר מופיעה במעמד הר סיני וכך נאמר: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.(שמות יט,יב) זה גם מדגיש נקודה חשובה כי במקום שבו אנו זוכים להפגש עם מקור החיים עם האין סוף ברוך הוא, נצרכת יחד עם האהבה העצומה גם היראה והזהירות.
בס"ד לפרשת אחרי מות התשפ"א
התורה סיפרה לנו בפרשת שמיני על מותם של נדב ואביהו ביום חנוכת המשכן, עשתה פסק זמן בנושא והביאה את דיני הטמאים והטומאות בפרשות תזריע מצורע, וחזרה להתייחס למותם של נדב ואביהו בפרשתנו: וַיְדַבֵּ֤ר יְ-הוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְ-הוָ֖ה וַיָּמֻֽתוּ׃ וַיֹּ֨אמֶר יְ-הוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֮ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת׃ בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה׃[1]
בס״ד לפרשת אחרי מות-קדושים התשע״ח
מובא בפרשתנו:
{י} וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: {יא} כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: {יב} עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: {יג} וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: {יד} כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
מה הטעם לאיסור אכילת הדם?
מה הקשר בין הדם לנפש החיה?
בס״ד ט׳ תמוז התשע״ז עש״ק פרשת אחרי/קדושים.
השאלה ידועה: לשם מה לעזאזל צריך שעיר לעזאזל?
מובא בפרקי דרבי אליעזר:
אמר סמאל לפני הקב"ה רבון כל העולמים על כל העכומ"ז נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי רשות? אמר לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם, לפיכך נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את ישראל שלא לבטל קרבן של ישראל, שנאמר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", גורלו של הקב"ה קרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת בשמים:
מה מלאכי השרת אין להם קפיצין כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים.
מה מלאכי ישראל אין להם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים.
מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים.
(פרקי דרבי אליעזר פרק מ״ו)
המדרש הזה מעורר שלל שאלות:
1. וכי באמת אין לסמאל רשות על ישראל כל השנה, ורק על הגוים?
2. למה השם מקבל טענתו ונותן לו רשות על ישראל ביום הכיפורים?
3. בכלל המדרש הזה נראה סותר סתירה גמורה מדרש אחר הדורש את הפסוק ״ ימים יוצרו ולו אחד בהם״ שישנו יום אחד בשנה בו אין לשטן יכולת להסטין על ישראל, והוא יוה״כ, השטן=364 שיש לו כוח בכל 364 ימי חמה מלבד יוה״כ.
4. המדרש כאן מציין שמביאים לסמאל שוחד ביוה״כ. זה ממש מקומם, וכי אנו צריכים לשחד את סמאל?! רבינו בחיי ממשיל זאת למי שמשליך פרוסה לכלב כדי שלא ינשכנו, וזה עדין מקומם, וכי בעל הכלב לא יכול ל״טפל״ בו שלא יישך, ואנו צריכים לשחדו?!