אומרת התורה: לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-הֹוָה׃.
בס"ד לפרשת קדושים התשפ"ב
ראשית, אשרינו שקיבלנו את התורה הקדושה הזו, שהקב"ה לא נתן לנו להישאר שבויים ביצרינו, אשרינו שאלו הם ערכינו, אשרינו שלא חופש הדיבור הוא הדגל שלנו אלא סכנת הדיבור הרע והמזיק לנו ולסביבה!
שנית, ברור שהתורה אסרה לקלל כל אדם, אפילו את מי שחרש, וברור שנתינת מכשול לכל אדם אסורה, ועיוור הוא מי שלא רואה את המכשול, וברור שהמכשול המדובר איננו רק מכשול בדברים גשמיים, גם כל עצה לא טובה או אפילו אמירה מטעה שעלולה לגרום לשני לחטוא או לעשות טעות בחייו כולן אסורות.
בס״ד לפרשת קדושים התשע״ט
פרשת קדושים מלאה במגוון גדול של מצוות והדרכות כשהמשותף לכולם הוא הדרך להיות קדושים. בתוך כך מצוה התורה אותנו שבהקריבנו קרבנות שלמים לרצוננו נזבח אותם. מה הציווי אומר? למה נאמר דוקא על קרבנות השלמים? ומה עושה הציווי הזה לאחר אזהרת האלילים והמסכות?
בס״ד עש״ק פרשת קדושים שנת תשוע"ה
מובא בפרשה:
{יז} לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: (ויקרא יט,יז)
ראשית כשאני קורא פסוק כזה אני אומר לעצמי אשרינו!, ואשרני שאני חלק מהעם הזה שזוהי תורתו, אשרינו שקיבלנו מאת השם תורה כזו. ברור שזה מחייב וזה מגביל, אבל כמה נפלא ואמיתי! בעוד שהעולם מסתפק במערכת משפט וערכים העוסקים ב ״חיה ותן לחיות״ ועמנו כבר נושא
במשך 3328 שנה כזה דגל! המטרה הפרטית שלנו לתקן את המידות ולדעת לבחור בין טוב לרע: לא לשנוא את השני, לא לחמוד את רכוש הזולת, לא ליקום ולא לנטור, לאהוב את הטוב והזולת ועוד כהנה הדרכות רבות. פשוט בתורתנו שאנו שליטים על ליבנו, על רגשותינו ואנו מצויים לממש זאת.
טוב הבה ננסה לעיין ולהבין את הפסוק הזה:
1. מדוע בתחילת הפסוק מדבר על אחיך ובהמשכו על עמיתך?
2. האם חציו השני המדבר על התוכחה הינו שחרר לחץ למקרה שכן יש לנו בליבנו טינות על זולתנו? או שיש להבין להיפך אפילו שאין בליבי טינה וטענה , אבל מטעם איסור שנאה אני מצווה להוכיח את אחי ורעי על חטאיו? ושאלה אחרונה
3. מה כוונת התורה באומרה ״ולא תשא עליו חטא״?
בס"ד עש"ק פרשת אחרי-קדושים התשע"ה
מובא בפרשת קדושים:
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְ-ה-וָ-ה:( ויקרא יט,יח)
ראשית מה הפשט?
אומר רש״י:
לא תקום. (יומא כג) אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו לאו, למחר אמר לו השאילני מגלך, אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה (יומא כג.), שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך. אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה (ת"כ שם יב.): (רש"י)
טוב הבנו מה היא נטירה ומה נקימה. אבל למה נאסרו אלה רק כלפי בני עמך. אם אלה מידות מגונות שיאסרו באופן מוחלט? גם למה נכנס הכלל הגדול בתורה של ״ואהבת לרעך כמוך״ כזנב לפסוק? ומה תפקיד צליל הסיום של הפסוק ״אני ה׳״?