בס"ד לפרשת אמור התשפ"ב
בפרשה זו אומרת התורה שאלמנה אסורה רק לכהן גדול וכהנים פשוטים מותרים להינשא לאלמנה.
אולם למרבה הפלא יחזקאל הנביא אומר:
וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא־יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם־בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ׃
(יחזקאל מד,כב)
הלא ברור שאין נביא רשאי לחדש הלכה שלא על פי התורה וכיצד הוא אומר שהכהנים לא ישאו אלמנות?
בס"ד לפרשת אמור התשפ"א
בלשון אמירה יש גם מובן של הרמה(אמיר העץ הוא ראשו). ה' בחר בכהנים להיות מורמים מעם. הם זכו לכך בזכות אהרן הכהן אביהם אוהב השלום, אוהבם של ישראל. הם זכו במעלה ותפקיד מיוחד בעם ישראל, אבל גם צוו בכמה איסורים יתרים על עם ישראל.
כיצד אנו תופסים את איסורי הכהנים? האיסור להיטמא , איסור נשיאת גרושה, איסור עבודה במקדש של כהנים בעלי מומים, איסור עבודה במקדש לכהנים בזמן שהם שתויי יין, איסור לנחול נחלה בארץ.
אולי הכי קשה להבין למה כהן שנולד עם מום, לא רשאי לעבוד במקדש? ככה הוא נולד, המום לא תלוי בו, הוא לא אשם בכך?
בס"ד לפרשת אמור התש"פ
בפרשה התורה מציינת את האיסורים המיוחדים לכהנים. בקצצרה איסור להיטמא למתים מלבד שבעת הקרובים ומת מצוה. איסור נישואים לנשים מסוימות, איסור לכהנים בעלי מומים לעבוד במקדש ועוד. ככלל התורה מצפה מהכהנים לחיות ברמת קדושה יותר גבוהה משאר האומה. המקדש מהווה נקודת חיבור בין העולם הזה הגשמי לבין השמים, העולם הבא, העולם השלם, והאין סוף ברוך הוא. נקודת המפגש הזו, המרכזיה של כל ערוצי התקשורת, משמשת כתחנת ממסר לכל התפילות שלנו בדרך לשמים, גם תחנת ממסר להשגחה העליונה בדרכה לנעשה כאן בארץ, אם בהשגחה על הדיינים היושבים בלשכת הגזית, אם בהדרכות למלכים, בשפע הגשמי וכיוצא בזה. עובדי המרכזיה ,הכהנים צריכים לשמור על רמת דיוק מאוד גבוה במרכזיה, כל גרגיר אבק עלול לשבש את התקשורת, המפגש עם המות שלכל אדם גורם זעזוע עמק ויציאה מאיפוס, הרי שלכהנים המשרתים בקודש הוא ממש מסוכן ומזיק ליכולת התפקוד המבוקשת מהם במקדש. וכך גם דלדול החיים שגורמים המומים השונים או קשר עם נשים שאיננו במדויק המתאים להם.
בס״ד לפרשת אמור התשע״ט
בפרשתנו מופיעה השבת בפתחה של פרשת המועדות. וכך נאמר:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַי-הֹ-וָ-ה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
התורה חוזרת על מצות השבת במקומות שונים עם דגשים שונים. כאן מופיעה השבת כ ״חלק״ מכלל המועדות, למרות שההבדל רב ביניהם, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, אין לנו סמכות להזיז את יום השבת , לעומת שאר החגים שכולם תלויים בקביעת הזמנים כפי שמסרה השם לעם ישראל.