בס"ד פרשת בחוקתי
בפרשת בחוקותיי בתוך דברי הברכה והטובה שינחיל השם לנו עת נלך בחוקותיו, מופיע הביטוי ״והתהלכתי בתוככם״
אונקלוס בתרגומו מתרגם
״ וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי בֵּינֵיכוֹן״. כמובן שאין זה תרגום מילולי, וזו דרכו בקודש כאשר יש חשש למחשבת הגשמה של האלוה לשנות את הלשון , כך לדוגמא במתן תורה, אומרת התורה ״וירד ה׳ על הר סיני״ , ואונקלוס בתרגומו כתב ״ואיתגלי ה׳ ...״ כדי שלא יטעו לתפוס את ה׳ כדבר גשמי.
ולמה התורה עצמה לא חשה לזה? כי עמ״י שחי את השפה העברית ואת אמונת היחוד לבטח שלא יתפוס את הדברים בתפיסה מגושמת.
בכל אופן יש להתבונן מה רצתה התורה ללמדנו באומרה ״ וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם״
רש״י כתב ״ אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ״ רש״י מקשר התהלכות זו לזו המתוארת בפרשת בראשית בגן עדן. אפשר שרוצה לומר לנו שפסגת הברכה המתוארת תהיה חזרה למציאות כשהייתה בגן עדן בראשית ימי העולם הזה.
אבל עדיין יש לנו לעיין מה עושה כאן התהלכות ה ׳, מה מלמדת אותנו ההליכה ביחס לה׳?
כתב כף החיים שנוהגים להעלות לקריאת הקללות את הרב של הקהילה.
מה ענינו של מנהג זה?
התורה מביאה את ברכת השגשוג השלום השלוה והשראת השכינה כשכר אם נלך בחוקות השם.
וכך פותחת פרשת בחוקותי:
ג} אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: {ד} וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: {ה} וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: {ו} שני וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: {ז} וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב {ח} וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: {ט} וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם:{י} וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: {יא} וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: {יב} וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם:
כיצד נוכל לזכות לברכות אלו. למה הכוונה בלשון אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ?
פרשתנו עוסקת בשכר להולכים בדרך ה' ועונש לחוטאים,ופותחת
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:
סוקראטס ערער על מתן שכר ועונש בעולם, הרשע לא דיו שהוא במציאות שלו המקולקלת, וכי יש צורך עוד להענישו על מעשיו?
וכן להפך הצדיקים ,כבר מקבלים את שכרם בעצם מקומם,ולמה להוסיף להם שכר?
אפשר להקשות גם מכיוון אחר על מתן השכר ועונש. דווקא השכר מקטין את מעשה הטוב והופך אותו מדבר נעלה לאמצעי לקבלת שכר.גם העונש מגמד את חומרת החטא ומקמט אותו לתוך גבול,גם יש שהעונש מייצר פטור לחוטא מלבקר את עצמו.
לדוגמא אם אדם כלשהו מצא ברחוב ארנק מלא בכסף,והתגבר על יצרו.הכריז על האבדה והשיבה ובעליה,ואז המאבד נתן לו אחוז מסוים מכספו האבוד. המוצא הישר הפך לבעל עסק, הוא איבד מזוהר מעשהו.