סדר טו' בשבט:
נוהגים המקובלים לערוך סעודת פירות ביום החמשה עשר לחודש שבט, מנהג חביב זה של אכילת פירות אכן פרץ מהר מאוד את חוג המקובלים, והקיף את העם למגדול ועד קטן, לאמור ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות.
מה זה ט"ו בשבט?
במשנה כתוב: באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו.
וההלכה כדברי בית הלל, שראש השנה של האילנות, היום אשר קובע את התחלפות השנה לכל ההלכות שיש בהם הבדל של שנים הוא ט"ו בשבט, מדוע? כי ביום זה כבר עלה השרף באילנות, מה הכוונה?
מה החלום שלנו; לחיות ביום טוב או בשבת?
האם אנו צועדים לקראת יום שכולו טוב או יום שכולו שבת?
פרוש השם שבט הינו מקל או מטה, ענף של עץ. עם מובן דומה לשל שלט או שפט. ויתכן שאף השרביט מקורו בשבט. השבט הינו מטה השליט.
כידוע בתחילת בריאת העולם היה אמור האדם לאכול מפירות האילן ושאר החיות יאכלו את עשב השדה. המעלה בפירות האילן שאין צורך לאדם להתכופף ולא לחרוש ולזרוע, אף לא לדוש לטחון ולאפות. באכילת פירות האילן אין כמעט טורח ועמל.
אבל אדם הראשון אכל מעץ הדעת לפני עץ החיים מאז אנו צריכים להזיע כדי לתקן את יצר האכילה.
מובא במדרש (ויקרא רבה פר' ל פיס' יב):
"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה - אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".
וקשה על מדרש זה, הרי אמרו חז״ל( מסכת ברכות נז)
על הפסוק בשיר השירים ״ כפלח ברימון רקתך״, אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון.
ועוד אמרו חז״ל
(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (ספר בראשית תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. דאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח".וקורא לו יצחק אבינו , ריח שדה אשר ברכו ה׳.
למדנו משני מקורות אלה שאין בישראל אנשים ריקים ממצוות, ואין אנשים שאינם מדיפים ריח טוב, אז כיצד אומר המדרש שישנם כאלה בלי טעם וריח?
אם אין תורה אין מדינה, אם אין ארץ אין שכינה!
ראוי להתבונן בקשר בין ארועי י״ז בתמוז וט׳ באב אשר ארעו את אבותינו במדבר, לבין הקורות את עמנו בהם, מאות שנים אחר כך בחורבן הארץ.
י״ז בתמוז היה היום בו ירד משה רבינו מהר סיני ושני לוחות אבנים בידו, והלוחות מעשה א-לוהים המה, והמכתב גם. יום זה היה יכול להיות יום חג, יום קבלת הלוחות, חטאי אבותינו גרמו שלא היינו ראויים להם. בעקבות חטא העגל שיברם משה רבנו תחת ההר, שברי הלוחות הונחו אחר כבוד בארון הברית יחד עם הלוחות השלמים שניתנו יותר מאוחר.
אנו אומרים בהגדה של פסח שאילו לא הוציאנו השם אלו-הינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. מה פתאום? האם פרעה היה חי לנצח?! האם לא היינו יכולים לצאת בכוחותינו שלנו ממצרים?!