בס"ד
אנחנו מתפללים לשלום ובברכה זו חותמים התפילה "שים שלום" או "שלום רב" שלוש פעמים ביום. בודאי גם רבים מכל בני האדם מתפללים ומשתוקקים להגיע לשלום עולמי כולל, למימוש חזונו של ישעיה הנביא "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְ-הוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְ-הוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-הוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה."(ישעיה ב,ב-ד)
אמנם מבאר הרב קוק את ההבדל שבין ציפיית השלום של עם ישראל לציפיית השלום בקרב האומות, לעם ישראל השלום הוא כלי מחזיק ברכה,הכלי היחידי המחזיק ברכה. ואילו לגבי האומות השלום הוא הברכה עצמה, כי עם ישראל משתוקק לחיבור עם ה' יתברך וזה מעל ומעבר לשלום.
בכל אופן אנו מתקרבים בצעדי ענק להתממשות הנבואה הנפלאה הזו. הגאון מוילנא מסביר שרשימת העיתים בספר קהלת מסודרת במכוון לפי ההיסטוריה העולמית, וכל עת ועת יש לה את פרק הזמן שלה בהיסטוריה- ישנם 28 עיתים וימי עולם הם 6000 שנה, אם נחלק 6000 ל28 נקבל 214.2857 שנים לכל עת. נמצא שבשנת התשפ"ה (5785 לבריאת העולם) אנו נגיע לעת האחרונה-עת השלום, ממש כבר כאן מעבר לפינה.
כיצד נגיע לעת השלום? שלוש דרכים יש לפנינו:
בס"ד
- ●שיח גראח/ שמעון הצדיק- אפשר לומר שזה היה הטריגר הפתיל שהבעיר את כל הגיזרה. מה שמענין מאוד בעובדה הזו, שבעצם החלטת בית המשפט להחזיר את הבתים לבעליהם היהודים הציתה את השטח. זה אירוני מאוד, מנהיגי הציבור הערבי טוענים כלפי המדינה שהיא לא מספיק תקיפה בטיפול בעבריינות ואלימות במגזר הערבי (ונראה שהם באמת צודקים) אולם כשכבר באיחור של עשרות שנים הוחזרו כמה בתים בודדים מתוך רבים אחרים שמחכים לכך, לבעליהם היהודים בשכונת שמעון הצדיק, השטח הערבי התחיל לבעור. וזה מאוד אירוני שהבג"ץ שכל כך מנסה להכיל את הערבים ולוותר להם, הוא זה שהוציא אותם לרחובות.
- ●הר הבית- עוד נקודת תבערה במהומות האחרונות. מדינת ישראל בשם חופש הדת איפשרה לאלפי טרוריסטים לעלות להר הבית. לא להתפלל, לא להשתחוות, אלא לנהל מלחמה נגד משטרת ישראל. הרצון להכיל, לכבד ולתת חופש, איך הוא נתפס בצד השני? עולם הפוך מצאנו. לעומת זאת עליית יהודים להר הבית בכל הימים האלו נאסרה לגמרי. מישהו אולי ראה איזה יהודי מנצל את העליה להר לאלימות וזריקת אבנים וכדו'?! זה היה מצמרר לראות ביום ירושלים כינוסי המונים של יהודים פוצחים בשירה ותפילה, בדבקות והתעלות. ומצד שני את מהומות הערבים בהר הבית, את הברבריות השפלה.
שוב שמענו בחדשות על התפזרות הממשלה והליכה לבחירות. מרוב מערכות בחירות בשנים האחרונות נדמה שההתרגשות בציבור שבדרך כלל מלוה אותן, כבר דעכה במידה מרובה. אפשר כמובן להבין את האדישות וחוסר העניין בהן, ולא רק בשל ריבוין גם גובהם של הפוליטיקאים נראה שהולך ויורד, מפלגות מדף יורדות לשטח וחיש קל מאבדות את חינן בעיני הציבור, או אז שוב יושבים על המדוכה מעצבי דעת הקהל ורוקחים תבשיל עם תיבלון שטרם נוסה בקהל, ואותנו מנסים לפתות במאכל לא מוכר עם טעם מוזר. אכן אפשר להבין את חוסר העניין בקרב הציבור.
אבל אני לא כך מרגיש, בשבילי כל מערכת בחירות מביאה התרגשות מחודשת, תקוה חדשה.